הפיתוי ללכת שולל אחר כוח מושחת והישגים שנקנו בדרכים פסולות מלווה את האדם לעיתים קרובות, במיוחד כאשר עושי העוולה זוכים למעמד ולרווחה. האזהרה כאן היא כפולה ונוגעת הן למלכודת הרגשית של הקנאה והן לסכנה המעשית שבאימוץ דפוסי פעולה קלוקלים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמושג אִישׁ חָמָס מתייחס לאדם מעוול, גזלן או עושק [ביאור שטיינזלץ]. האזהרה אַל־תְּקַנֵּא מכוונת בראש ובראשונה נגד קנאה בהצלחתו החומרית של אדם זה [רש"י, מצודת דוד]. גם כאשר אנשים מסוג זה הופכים למודל של הצלחה וזוכי כבוד, אין להתאוות ולחמוד את מעמדם כדי לעשות כמעשיהם [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
ההוראה וְאַל־תִּבְחַר בְּכׇל־דְּרָכָיו מציגה את סכנת ההידרדרות המוסרית. איש החמס עשוי להשתמש בעושרו הפסול כדי לזכות בכבוד, למשל באמצעות שליחת מתנות יקרות לשליטים. אדם מן השורה שינסה לחקות את דרכו ולזכות בכבוד דומה, יגלה שאין לו אמצעים כשרים לכך, וייאלץ בסופו של דבר לגזול ולחמוס בעצמו [רלב"ג]. לכן יש להתרחק מכל הדרכים המסתעפות מן החמס, שכן הן טומנות בחובן את כל המידות הרעות [אלשיך]. בנוסף, יש המבחינים בין שני חלקי הפסוק כשני מניעים שונים לחטא: בעוד שהקנאה נובעת מרצון להשיג את ההצלחה של הרשע, הרי שהאיסור לבחור בדרכיו מזהיר מפני מצב שבו האדם בוחר בדרך הרעה מתוך תפיסה אידיאולוגית שגויה, כאילו זוהי הדרך הנכונה והטובה [מלבי"ם].
ברובד הפילוסופי והנסתר, המושג אִישׁ חָמָס אינו מתאר רק שודד פיזי, אלא מסמל הרס רוחני ופנימי. הוא מייצג אדם החומס את נפשו שלו, בכך שהוא מונע ממנה את השכל והדעת ונמשך אחר תאוות גופניות ובהמיות [עמנואל הרומי, מלבי"ם]. גישה נוספת רואה באיש החמס דמות של אדם בעל אמונות כוזבות והיגיון מטעה, המפיץ דברי שקר וכזב. מול אדם כזה מודגשת האזהרה שלא לבחור בְּכׇל־דְּרָכָיו – כלומר, גם אם נדמה שמקצת מדבריו נכונים והגיוניים, אין לקבל אף לא אחד מהם, שכן דרכו רחוקה מן האמת [עמנואל הרומי, אמרי דעת].