ההבדל בין הולכי דרך החכמה לבין האוחזים באיוולת אינו מתבטא רק במעשיהם, אלא בתוצאה הסופית ובאופן שבו הם נחרתים בזיכרון. המסלול של כל קבוצה מוביל ליעד הפוך לחלוטין, הן בעולם החומרי והן במישור הרוחני והנצחי.
בחלקו הראשון של המשפט, כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, מסכימים הפרשנים כי החכמים זוכים לכבוד והערכה, לעיתים אף לעושר חומרי, מאת ה' ומאת הבריות [אבן עזרא, רלב"ג]. כבוד זה אינו חולף, אלא קבוע ויציב כנחלת אבות שאין עליה עוררין [אמרי דעת]. יתרה מכך, נחלה זו אינה מוגבלת לעולם הזה בלבד, אלא ממשיכה כזכות וכשכר רוחני נצחי בעולם הבא ובעולם הנשמות [אלשיך, עמנואל הרומי, מלבי"ם].
לעומתם, ניצבים הכסילים בחלקו השני של המשפט: וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. המילה קלון מובנת כביזיון וחרפה, ויש המפרשים אותה מלשון "קלות" או מלשון "קלוי באש", שכן הבושה גורמת לפניו של האדם להאדים כאילו נצלו באש [מצודת ציון].
באשר למשמעות המילה מֵרִים, מציגים המקורות מספר גישות מרכזיות המשלימות זו את זו:
גישה אחת מפרשת את המילה מלשון תרומה והפרשה. כלומר, הכסיל במעשיו מפריש ומייעד את הביזיון להיות החלק והגורל האישי שלו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון].
גישה שנייה מבינה את המילה כהגבהה והרמה. הכסילים מרימים את הקלון ומניחים אותו על ראשם, ובכך גורמים לאנשים לבזות אותם [רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. באופן אירוני, גם הכסילים זוכים לפרסום ולהכרה, אך פרסומם נובע אך ורק מתוך חרפתם וטיפשותם שמופצת לכל עבר [ביאור שטיינזלץ, אמרי דעת]. יש אף המפרשים כי הכסילים עצמם הם אלו שמפארים ומרוממים דברים של דופי בלשונם, או שהם חולקים כבוד לאנשים נבזים [עמנואל הרומי, אבן עזרא].
ברובד הפנימי והפסיכולוגי, הקלון מייצג את תאוות החומר והיצרים הבהמיים. אצל הכסיל, תאוות אלו מתרוממות, משתלטות על השכל והחכמה, ומובילות אותו לחרפה רצופה [מלבי"ם]. אף אם נראה לעיתים כי הכסילים זוכים לרוממות והצלחה בעולם הזה, הרי שזוהי הרמה זמנית בלבד שנועדה להשמידם בסופו של דבר ולדון אותם לעונש רוחני [אלשיך, עמנואל הרומי].