קריאה זו מהווה תשתית מרכזית לרכישת חכמה, ומציגה תהליך כפול של קבלת מסורת מן העבר לצד פיתוח הבנה אישית אקטיבית. הפעלים בפסוק מציגים מדרג של האזנה: בעוד שהמילה וְהַקְשִׁיבוּ משמעותה שמיעה והטיית אוזן מדוקדקת [מצודת ציון], הפועל שִׁמְעוּ מייצג דרגה גבוהה ועיקרית יותר של קליטת המסר לעומת ההקשבה שהיא משנית לה [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקו בשאלת זהותו של ה"אב" המעביר את המוסר, וניתן לזהות שלוש גישות מרכזיות לכך. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק פונה לישראל כבניו של ה', ועל כן מוּסַר אָב הוא מוסרו של האב שבשמים, הלוא היא התורה שניתנה לישראל כמתנה כדי להדריכם בדרך ישרה. מנגד, יש המפרשים את הפסוק כפשוטו כפנייה אנושית, שבה שלמה המלך קורא לצעירים לשמוע בקול אביהם מולידם [אבן עזרא], או שהוא מבקש להעביר הלאה את המוסר שהוא עצמו קיבל מאביו, דוד המלך [מלבי"ם]. גישה שלישית, פילוסופית באופייה, רואה במילה אָב משל לשכל האנושי ולצורה השכלית. כשם שאב מנהיג את ביתו, כך השכל נועד להנהיג את כוחות הגוף. לפי גישה זו, הפסוק מזהיר את האדם ללכת אחר שכלו, להתרחק מן החומריות, ולרכוש את החכמות הלימודיות המהוות מבוא להשגת חכמה אלוהית [עמנואל הרומי, אמרי דעת].
החלק השני של הפסוק קורא לָדַעַת בִּינָה. דרישה זו מבטאת את המעבר מקבלה פסיבית של מוסר אל עבר יצירה והעמקה. משמעותה היא להשתמש בבינה העצמית כדי לחדש ולהסיק מסקנות מתוך המוסר הבסיסי. כשם ששלמה המלך למד כלל יסוד מהתורה והצליח להסתעף ממנו ולהפיק מוסר השכל רחב, כך נדרש הלומד להעמיק במוסר האב, לשלב בו את הגיונו האישי, ולהגיע לידיעה ברורה ושלמה, כל עוד הדברים נשענים על יסודות התורה ואינם מנותקים ממנה [אלשיך, מלבי"ם].