הקריאה לרכוש דעת אינה מסתכמת בלמידה שטחית, אלא דורשת הפנמה עמוקה והפיכת הידע לחלק בלתי נפרד מנפש האדם. הפסוק מציב דרישה כפולה לרכישת ידע, ומזהיר מפני הסכנות האורבות בדרך לשמירתו.
הציווי קְנֵה אינו מתייחס רק ללמידה כ"מצוות אנשים מלומדה", אלא להטמעת הדברים בנפש עד שיהפכו לקניין אישי ומוחלט המצוי תמיד בהישג יד [אלשיך, מלבי"ם, מצודת דוד]. הפרשנים עומדים על ההבחנה שבין שני סוגי הקניינים הנדרשים: חָכְמָה ובִינָה.
לפי גישה אחת, ההבדל נעוץ בתחומי החיים: החָכְמָה מדריכה את האדם בהנהגה המוסרית המבחינה בין טוב לרע, בעוד הבִינָה שייכת לעולם האמונות והדעות, ומלמדת להבחין בין אמת לשקר [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בבִינָה את חכמות המבוא ולימודי הטבע, המהווים הכנה להשגת החָכְמָה האלוהית שהיא תכליתו והצלחתו של האדם [עמנואל הרומי]. דעה נוספת גורסת כי החָכְמָה היא מונח רחב הכולל בתוכו גם מלאכות מעשיות, בעוד הבִינָה מיוחדת לחכמה האמיתית, ושילובן יחד מביא את האדם לשלמות מוסרית ושכלית [אמרי דעת].
מנגד, יש המפרשים את ההבדל בדרך הלימוד עצמה: החָכְמָה היא הידע הנלמד מהרב ביסודיות, ואילו הבִינָה היא היכולת להסיק דבר מתוך דבר. בנידון זה קיימת אזהרה חמורה ללמוד את כללי ההיקש הללו מהרב ועל בסיס עקרונות התורה, כדי שהאדם לא יסמוך על שכלו האישי בלבד ויטעה, כפי שקרה לשלמה המלך שחשב שיוכל להרבות נשים מבלי לחטוא [אלשיך].
לאחר רכישת הקניינים, הפסוק מזהיר בשני אופנים: אַל־תִּשְׁכַּח וְאַל־תֵּט. אזהרה כפולה זו נועדה למנוע את אובדן הדרך משתי סיבות שונות. אַל־תִּשְׁכַּח מתריע מפני אובדן הידע באופן טבעי מתוך חוסר תשומת לב, ואילו וְאַל־תֵּט מזהיר מפני סטייה אקטיבית מדרך הישר בעקבות פיתויי יצר התאווה [מלבי"ם]. בהתאמה לדרך הלימוד, האזהרה שלא לשכוח מתייחסת לשימור החָכְמָה, והאזהרה שלא לנטות מתייחסת לבִינָה – לבל יסטה האדם מהאמירה המפורשת של התורה בגלל פלפולים עצמאיים ודעות נפסדות של כסילים [אלשיך, אמרי דעת].
מֵאִמְרֵי־פִי הם דברי האזהרה והציווי של האב או הרב [מצודת דוד, אמרי דעת]. התמדה בדבקות ובשקידה באמרות אלו לא רק שומרת על האדם, אלא חושפת בפניו את כוונותיה העמוקות של התורה, ומעלה אותו למדרגה שבה החכמה עצמה חפצה בו ומאירה לו פנים [רלב"ג, ראשון לציון].