ההוראה המקראית מציגה אזהרה נחרצת ודרישה להתרחקות מוחלטת מדרכם של הרשעים, תוך שימוש ברצף פעלים המדגישים את חומרת הסכנה שבהתקרבות אליהם.
הפרשנים מסכימים כי המילה פְּרָעֵהוּ משמעותה ביטול, קלקול והשבתה. בהתאם לכך, המילה שְׂטֵה מפורשת כהטיה, סילוק וסור מן הדרך. מתוך ביאור מילים אלו, מתפתחות גישות שונות באשר לאופן המדויק שבו יש להתמודד עם נתיבם של הרעים.
גישה אחת מפרשת את ההוראה כדרישה אקטיבית למאבק. לפי כיוון זה, יש לפעול באופן מעשי כדי לקלקל ולהשבית את דרכם של הרשעים כדי למנוע מהם לעשות רע, וברובד הרעיוני – לדעת כיצד להשיב לאפיקורוס ולסתור את טענותיו. עם זאת, אם אדם אינו מסוגל לבטל את דרכם באופן פעיל, עליו לכל הפחות להימנע מלהסכים עמם ולסור מן הדרך [רלב"ג, מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה אחרת מבינה את הביטול כפעולה תודעתית של התרחקות מוחלטת. על האדם להתייחס לדרך הרשעים כאילו לא הייתה קיימת מעולם. ההרחקה נדרשת עד כדי כך שאפילו אם דרך זו משמשת כקיצור דרך נוח ומהיר להגעה ליעד, אסור לעבור בה ויש להעדיף מסלול ארוך ועוקף כדי שלא לדרוך בה כלל [אלשיך].
ההנחיה להתרחקות כוללת בריחה של ממש מאנשים סכלים והימנעות מכל כניסה לשיח ולדברים עמם [אמרי דעת]. הציווי שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבֹר מורה לא רק על שינוי מסלול, אלא גם על מעבר מהיר ללא כל השתהות בקרבת מקומם של הרשעים [עמנואל הרומי]. בנוסף, מי שכבר פגע בדרך זו ונחשף לדעותיהם הפסולות של הרשעים, מצווה לסטות ממנה מיד, לעבור הלאה ולשוב אל דרך התורה והאמונה [מלבי"ם].