ההליכה בדרך הרשעים איננה מצב פסיבי, אלא דחף אובססיבי וחסר מנוחה לעשיית רע. עבור ההולכים בדרך זו, הפגיעה באחרים הופכת לצורך קיומי ופסיכולוגי, עד כדי כך שהיא מכתיבה את יכולתם הבסיסית לנוח [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהרשעים פשוט אינם מסוגלים להירדם בלילה אלא אם כן ביצעו מעשה רע [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. המילה יִשְׁנוּ נגזרת מהשורש י.ש.נ, כלומר שינה [מנחת שי]. חלק מהמפרשים מסבירים כי חלקו הראשון של הפסוק, אִם לֹא יָרֵעוּ, מתייחס לפגיעה פיזית או ממונית בזולת, ואף בעצמם [אלשיך, עמנואל הרומי]. אם לא ביצעו רע בעצמם, השינה נודדת מעיניהם לחלוטין [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, וְנִגְזְלָה שְׁנָתָם אִם לֹא יַכְשִׁילוּ, עוסק בהחטאת הזולת. המילה נכתבת כ"יכשולו" אך נקראת יַכְשִׁילוּ [מנחת שי]. בעוד שיש מי שרואה בכך כפל לשון פיוטי החוזר על הרעיון הקודם [מצודת דוד], פרשנים אחרים מצביעים על החמרה במצבם של הרשעים. גם אם הרעו בעצמם והצליחו להירדם, הם עדיין מרגישים ששנתם נגזלה ואינה שלמה אם לא גרמו גם לאנשים אחרים להיכשל ולחטוא [מלבי"ם].
המניע הפסיכולוגי לכך נובע מתחושת הבדידות של הרשע. אדם המשחית את דרכו יודע שהוא מאוס בעיני הבריות, ולכן הוא דואג וצר לו. כדי להשקיט את מצפונו ולא להתבייש במעשיו, הוא פועל ללא לאות להכשיל ולהחטיא אחרים. רק כאשר יראה שרבים שותפים למעשיו או מצטרפים אליו כדי להרבות חמס ושוד, תערב שנתו [אלשיך].
לצד הפירוש המעשי, ישנה גישה הרואה בפסוק תיאור של אפיקורסים ואנשים המחזיקים באמונות שגויות. מוחותיהם כה מלאים בדעות נפסדות, עד שהם אינם מסוגלים לישון בטרם יתכננו כיצד להסית ולהדיח אחרים. האובססיה שלהם כה עמוקה, עד שאפילו בתוך שנתם הם ממשיכים להרהר בדעותיהם הרעות ולתכנן כיצד להפיץ אותן הלאה, דעות שאותן ספגו בעצמם ממוריהם [אמרי דעת, מלבי"ם].