שמירת האדם אינה מסתכמת רק בטוהר מחשבותיו, אלא גם באופן שבו הוא מתבטא ונתפס בעיני החברה. הדרכה זו מציגה דרישה כפולה: להקפיד על יושר הדיבור האישי, ובמקביל לנהל אורח חיים שלא יעורר חשדות ורינונים מצד הסביבה.
המונח עִקְּשׁוּת נגזר מלשון עיקום, בעוד וּלְזוּת משמעותה נטייה וסטייה מן הדרך הנכונה והישרה [רש"י, מצודת ציון, עמנואל הרומי]. מבחינה דקדוקית, הדגש באות קו"ף במילה עִקְּשׁוּת נועד לתפארת הקריאה [מנחת שי].
רובד אחד של הפירוש מתמקד בדיבורו של האדם עצמו. על האדם להימנע מדיבורים עקומים, מצביעות ומאמירת דבר אחד בפה ודבר אחר בלב [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. בנוסף, האזהרה מכוונת נגד עקשנות אינטלקטואלית – אדם המסרב להודות באמת ומתווכח עם חבריו או עם אנשים החכמים ממנו רק כדי להפגין את חכמתו [אמרי דעת]. יש המפרשים כי לְזוּת שְׂפָתַיִם מתייחסת גם לדיבורים של שחוק וליצנות [עמנואל הרומי].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההקפדה מכוונת כלפי חוץ, ומזהירה את האדם מפני התנהגות שתגרום לאחרים לדבר עליו סרה. על האדם להימנע ממעשים שיעוררו חשד, גם אם כוונתו הפנימית זכה ורצויה, כדי לא להפוך לנושא לשיחתם השלילית של הבריות ולא לגרום לחילול ה' [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. תיאור עקימת הפֶּה ונטיית השְׂפָתַיִם משקף למעשה את התנועות הפיזיות שעושים אנשים כאשר הם מרננים, לועגים ורומזים זה לזה מאחורי גבו של אדם [רש"י, מצודת דוד].
הפרשנים מציגים גישות שונות ביחס למבנה הכפול של המשפט. בעוד שיש הרואים בכך כפל עניין במילים שונות שנועד לחיזוק והדגשה בלבד, כפי שנהוג לעיתים קרובות בספרי משלים [אמרי דעת], פרשנים אחרים מוצאים הבחנה מהותית בין חלקי המשפט:
הבחנה אחת מתמקדת בעוצמת הדיבור והחשד. הפֶּה נחשב לאיבר פנימי ועיקרי, ואילו השְׂפָתַיִם הן חיצוניות. בהתאם לכך, עִקְּשׁוּת פֶּה מבטאת חשד כבד ומהותי שהאדם עבר על היושר, ואילו לְזוּת שְׂפָתַיִם היא סטייה קלה יותר ורינון חיצוני מן השפה ולחוץ. הדרישה היא להסיר לחלוטין את החשד הכבד, ולהרחיק ככל האפשר אפילו דיבור קל ורחוק של לזות שפתיים [מלבי"ם].
הבחנה נוספת נוגעת ליכולת השליטה של האדם. הציווי "הָסֵר" נאמר על עִקְּשׁוּת פֶּה – הדיבור השלילי של האדם עצמו על אחרים, שאותו הוא מסוגל לעקור ולשלוט בו לחלוטין. לעומת זאת, הציווי "הַרְחֵק" נאמר על לְזוּת שְׂפָתַיִם – הרינונים של החברה עליו. מכיוון שאי אפשר למנוע לחלוטין מאנשים לדבר, שהרי אפילו על מנהיגים כמשה רבנו ריננו, דורש הכתוב לפחות להרחיק את הגורמים לכך, ולפעול באופן שלא ייתן לזולת פתחון פה [אלשיך].