רכישת ידע מחייבת גישה מסודרת ומדורגת, המבחינה בין צבירת המידע הראשונית לבין ההעמקה וההבנה שבאות בעקבותיה. הדרך לקנות דעת מורכבת משני שלבים עיקריים: בניית יסודות מוצקים, ולאחר מכן שכלולם לכדי תבונה רחבה ויציבה.
ביחס למילים רֵאשִׁית חָכְמָה, הפרשנים מציגים מספר זוויות באשר לצעד הראשון הנדרש. הצעד הבסיסי ביותר הוא עצם הרצון והתשוקה להמשיך ולרכוש ידע [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, המילה מצביעה על סדר עדיפויות: חכמה זו צריכה להיות הראשונה במעלה, התכלית שאליה מכוונים כל שאר תחומי הלימוד [עמנואל הרומי], שכן היא החלק המובחר והשורשי ביותר של הדעת [אמרי דעת]. למען מטרה זו, על האדם להקדיש ממשאביו, ואף לתת את כל הונו ורכושו אם הדבר נדרש כדי להשיגה [אבן עזרא].
ההבחנה המרכזית בפסוק היא בין חָכְמָה לבין בִינָה, וכאן מתפצלות הגישות לגבי אופן הלימוד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקיים סדר כרונולוגי: תחילה קְנֵה חָכְמָה, כלומר קבלת המידע, המסורת וראשי הפרקים מפי מורה או רב. רק לאחר מכן מגיע שלב הבינה, שבו האדם משתמש בשכלו העצמאי כדי להתבונן בטעמי הדברים ולהסיק דבר מתוך דבר [רש"י, עמנואל הרומי]. לעומת זאת, יש המזהירים מפני הפרדה בין השלבים. לפי גישה זו, אין לאגור חומר רב מתוך כוונה להבינו רק בעתיד, אלא יש ללמוד במנות קטנות ומדודות. בכל פעם שלומדים הלכה או פרט מידע, יש לברר מיד את טעמו והגיונו. שילוב זה מבטיח שהידע יהפוך לקניין קבוע, ייחקק בנפש ולא יישכח [אלשיך, מצודת דוד].
הבדל מהותי נוסף בין המושגים טמון במקורותיהם. החכמה מבוססת על יסודות עצמאיים, כגון חוקים אלוהיים או הנחות יסוד בסיסיות שטבועות בשכל האדם ואינן דורשות לימוד קודם [מלבי"ם, עמנואל הרומי, רלב"ג]. הבינה, לעומת זאת, נשענת על כלים חיצוניים ועל ידע קודם, ודורשת מאמץ ועמל. זהו פשר ההוראה וּבְכָל־קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה, מתוך כלל הקניינים, הידיעות והמדעים שהאדם אסף וצבר, עליו להפיק תובנות חדשות. הבינה מתפקדת כמאזניים וכחכמת ההיגיון, שדרכה ניתן לבחון את האמת והשקר בכל שאר תחומי הלימוד [אמרי דעת, עמנואל הרומי]. לכן, לכל רכוש, קניין או ידע שאדם מסגל לעצמו, חייבת להתלוות תוספת של תבונה המאגדת ומעבדת את הכול [ביאור שטיינזלץ].