קריאה אינטימית ודחופה מופנית בפסוק זה מן האב או המורה אל התלמיד, ומדגישה את כוחה המרפא של השמיעה. ההאזנה לדברי תורה ומוסר אינה פעולה פסיבית, אלא משמשת כתרופה רוחנית אוניברסלית לכל חלקי הגוף והנפש. שמיעה זו מגנה על האדם מפני חטאים, מובילה לקיום מעשי של המצוות ומעניקה לו חיים ואושר [אלשיך].
באשר לתוכן הדברים שאליהם נדרש הבן להאזין, עולות מן המקורות שתי נקודות מבט משלימות. מחד גיסא, יש הרואים בפסוק הקדמה ודרישה להאזין לדברים החדשים שהדובר עתיד להשמיע [עמנואל הרומי]. מאידך גיסא, יש המפרשים את הפסוק כאזהרה מחזקת לדור הבנים לשים לב לשלושה עניינים שכבר הוזכרו קודם לכן: קניית חכמה ובינה, החזקה במוסר, והתרחקות מוחלטת מדרכם של הרשעים [אמרי דעת]. המטרה הסופית של ההאזנה היא שהדברים לא יסורו מעיני הלומד, אלא יישמרו תמיד עמוק בתוך לבו [רלב"ג].
הפסוק בנוי בתקבולת המבחינה בין דברי לבין אמרי, ובין הקשיבה לבין הט (כלומר, הפנה [ביאור שטיינזלץ]) את אוזנך. הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת הבדלים אלו:
הגישה הראשונה מתמקדת בנימה הרגשית של המסר [אלשיך]. המילה דברי מייצגת דברי תוכחת ומוסר קשים. מכיוון שטבע האדם להירתע מביקורת, נדרשת כאן "הקשבה" מאומצת וקרובה בשתי האוזניים, שנועדה להכניע את הלב. לעומת זאת, המילה אמרי מסמלת דברי חיבה ואהבה. לדברים נעימים אלו מספיק רק להטות אוזן אחת, שכן האדם נמשך אליהם בטבעיות ומעצמו ירצה להמשיך ולהאזין ללא מאמץ.
הגישה השנייה מתמקדת בתוכן ובצורה של הלימוד [מלבי"ם]. דברי מכוונים להרחבת הדברים, לעומק ההסבר ולטעם ההלכות, בדומה לאופייה של התורה שבעל פה. לעומתם, אמרי הם הלבוש המילולי והניסוח המדויק של הטקסט, בדומה לתורה שבכתב. על פי גישה זו, הפסוק דורש מהלומד לשים לב לשני הממדים גם יחד: להקשיב היטב לעומק הרעיונות וההיגיון, ובה בעת להטות אוזן כדי לשמר את איכות הניסוח המדויק של הדברים.