משלי, פרק ד׳, פסוק י״ז

דרכם של אנשי העוולה אינה מסתכמת רק במעשים חיצוניים, אלא הופכת למהות חייהם, עד כדי כך שהרשע והחמס מדומים למזון הבסיסי המקיים אותם.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הדברים מתארים כפשוטם את מקור תזונתם של החוטאים. המילה לָחֲמוּ משמעה אכלו, והביטויים לֶחֶם רֶשַׁע וכן יֵין חֲמָסִים מתייחסים למזון ומשקה שהושגו בדרכי גזל, עושק ואלימות. בתוך תיאור זה, יש המזהים תהליך של התדרדרות הבא לידי ביטוי במעבר מזמן עבר לזמן עתיד: בתחילה הם לָחֲמוּ מעט לחם שהשיגו בגזל, אך בהמשך, כאשר הם מכשילים אנשים נוספים ומרחיבים את מעגל הפשע, הם מגיעים למצב שבו יִשְׁתּוּ גם יין שהושג בחמס רב יותר. שפע זה הוא שגורם להם לרוויה המפילה עליהם שנת ישרים [אלשיך]. מציאות זו, שבה הרשעים נהנים באופן מיידי מפרי גזלם וזוכים לשפע מבלי להיענש, עלולה להוות פיתוי מסוכן. בעוד שה' שומר את שכרם של עושי רצונו לעולם הבא, היצר הרע מציג את ההצלחה המיידית של הרשעים כדי לפתות אנשים ישרים להצטרף לדרכם [אלשיך].

מנגד, גישה פרשנית אחרת מבינה את הדברים באופן סמלי, ורואה במזון משל למהות הפנימית של הרשעים. יש הסבורים כי המעשים הרעים עצמם מסבים להם עונג ושמחה כה רבים, עד שהם משמשים להם כתחליף למזון פיזי ומעניקים להם רוגע [רלב"ג]. אחרים מפרשים כי הלחם והיין מסמלים את הדעות הפסולות, האמונות הזרות והמסורות המושחתות שספגו הרשעים ממוריהם, וזאת תחת אכילה מ"לחם התורה והחכמה" המאיר את הדרך הטובה [עמנואל הרומי, אמרי דעת]. מתוך תזונה רוחנית קלוקלת זו, הם פועלים להסית ולהדיח גם בני אדם אחרים לאמץ את השקפת עולמם [אמרי דעת].