ההולך בדרך ישרה נדרש לשמור על איזון מדויק, להימנע מקיצוניות, ולהתרחק באופן פעיל מכל גורם שלילי. רוב הפרשנים מסכימים כי ההוראה אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול קוראת לאדם שלא לסטות מן הדרך הנכונה [ביאור שטיינזלץ], מדרך האמת [רלב"ג] ומדרך המצוות [מצודת דוד].
מעבר לכך, הציווי שלא לנטות לימין או לשמאל מתפרש כהדרכה לשמור על "המשקל הטוב" וללכת בקו האמצעי [רש"י, עמנואל הרומי]. על האדם להיזהר לכתחילה שלא לסטות לקצוות, לא לצד התוספת ולא לצד החיסרון, שכן שתי הקצוות נחשבות רעות [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. אזהרה זו תקפה אפילו כאשר נטייה לקצה ה"ימני" נראית חיובית במבט ראשון, כגון פזרנות ונדיבות מופרזת [אלשיך]. עם זאת, יש המסייגים קביעה זו ומציינים כי כאשר מדובר בדבקות בדרכי ה' עצמן, הנטייה אל הקצה הימני היא דווקא הרצויה והנבחרת [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, הָסֵר רַגְלְךָ מֵרָע, מציג את התוצאה הישירה של ההליכה בדרך האמצע: מי ששומר על איזון ואינו נוטה לקצוות, ממילא מסיר את עצמו מן הרע [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. הסרה זו כוללת התרחקות מוחלטת מדרכים רעות [אבן עזרא, מצודת דוד], וכן ניתוק מדעות משובשות ומחשבות שווא הנובעות מדמיון מוטעה [רלב"ג].
למרות ההמלצה הכללית לדרך האמצע, הפרשנים מציגים מצבים שבהם נדרשת נטייה לקצה כדי לקיים את הָסֵר רַגְלְךָ מֵרָע. כאשר מדובר במידת אופי שהקצה האחד שלה רע ומסוכן במיוחד, אל לאדם להישאר באמצע מחשש שימעד וייפול, אלא עליו להתרחק לחלוטין אל הקצה הנגדי כדי להישמר [עמנואל הרומי]. בדומה לכך, ההדרכה ללכת בדרך האמצע נאמרה לאדם שעודנו עומד בדרך הישר, אך אם רגלו כבר שקעה ברע, עליו לעקור אותה משם בכל דרך, אפילו אם הדבר דורש ממנו לנטות באופן מובהק אל הקצה הימני כדי לתקן את דרכו [אלשיך].