דברי החכמה והתורה מהווים מקור כפול של חיות, המשפיע במקביל על הרובד הרוחני והפיזי של האדם. הם מעניקים שלמות שכלית ומוסרית לנפש, ובו זמנית משמשים כתרופה מקיפה לגוף כולו. הפרשנים מסכימים כי המילים חַיִּים הֵם מכוונות בעיקר לחיי הנפש ולנצחיותה, בעוד שההמשך מתייחס לקיום הגופני.
לגבי המילה לְמֹצְאֵיהֶם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לאדם שהתייגע, עמד על כוונת הדברים והפך את התורה לקניין אישי שלו. הביטוי נגזר מלשון מציאה [רש"י], ויש בו כדי ללמד על אופי רכישת החכמה. מצד אחד, החכמה זמינה וממתינה לכל מי שיטרח לחפש אותה, בדומה לאדם המוצא מציאה בדרך. כלומר, המניעה להשגתה תלויה אך ורק בחוסר ההשקעה של האדם, ולא בחכמה עצמה [אמרי דעת]. מנגד, המציאה מתוארת כהשבת אבידה של ממש: הנפש, שידעה את התורה בטרם רדתה לעולם ושכחה אותה, מוצאת מחדש את האבידה הגדולה שלה דרך הלימוד [אלשיך].
החלק השני של המשפט, וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, מצביע על הרפואה הגופנית והחיים הזמניים בעולם הזה [עמנואל הרומי]. בניגוד לרפואה אנושית רגילה, שבה כל איבר בגוף דורש תרופה ייעודית משלו, סם החיים של התורה הוא תרופה אוניברסלית המועילה לכל האיברים ולכל סוגי המחלות כאחד [מלבי"ם, אלשיך]. רפואה זו אינה רק פיזית, אלא מתבטאת גם בסילוק מחלות רוחניות של מידות פחותות ורעות [רלב"ג], וטיהור הגוף מפגעי החטאים והעבירות [אלשיך].
לצד הפירוש הפיזי של המילה בְּשָׂרוֹ, ישנה גישה הרואה בה רמז ליוצאי חלציו של האדם. לפי קו מחשבה זה, העיסוק בתורה מברר ניצוצות של קדושה ומגן מיצר הרע, ובזכות כך הרפואה וההגנה מוקרנות הלאה אל בניו של האדם, שיזכו לחיים ולקיום ללא כל רעה [חומת אנך].