התורה וחכמי המוסר מזהירים רבות מפני דחיינות, אך כאן מודגשת הפגיעה הנוצרת כאשר הדחייה נוגעת לזולת או להתפתחות הרוחנית של האדם עצמו. הפסוק שולל את ההתנהגות של עיכוב מתן עזרה או תשלום, כאשר האפשרות לפעול קיימת בהווה.
על פי המסורת, המילה לְרֵעֲךָ נקראת בלשון יחיד, אף על פי שהיא נכתבה עם האות יו"ד (לרעיך) [מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באדם המבקש טובה, כגון עני המבקש צדקה [רש"י], או חבר המבקש לשאול חפץ [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. מעבר לעשיית חסד, הפסוק מתייחס גם למי שחייבים לו ממון כדין, כגון פועל שכיר הממתין לקבל את שכר עבודתו [רש"י, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
האמירה לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן משמעותה שילוח של המבקש היום, כדי שיחזור למחרת לקבל את שאלתו. הסיבות להתנהגות זו מגוונות: לעיתים מדובר בעצלות פשוטה ובחוסר רצון, ולעיתים זוהי טקטיקה שנועדה לגרום למקבל להרגיש את הקושי שבנתינה, כדי שיעריך אותה יותר לאחר מכן [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, התנהגות זו נחשבת לדרך של ביזיון והשפלה כלפי המבקש [אבן עזרא].
האיסור לדחות את האדם תקף במיוחד כאשר וְיֵשׁ אִתָּךְ, כלומר, כאשר הדבר המבוקש או הממון נמצאים ברשותך ואתה יכול לתת אותם מיד ללא דיחוי [מצודת דוד, רש"י]. הפרשנים מסבירים כי אין לעכב את הטובה, שכן ייתכן שמחר כבר לא תהיה בידך היכולת להעניק אותה, או שהצורך של המבקש הוא קריטי ודחוף להיום, ולא תהיה לו כל תועלת בקבלת העזרה מחר [עמנואל הרומי, מלבי"ם]. יתרה מכך, אם אדם נדרש שלא למנוע טובה ממי שהוא כלל אינו חייב לו, קל וחומר שאסור לו לעכב תשלום חוב לאדם שהכסף למעשה כבר שייך לו [אלשיך].
לצד הפירוש המעשי, הפסוק זוכה לרובד פרשני רוחני ורעיוני העוסק בדחיינות בעבודת ה' ובלימוד התורה. ברובד זה, לְרֵעֲךָ מתפרש ככינוי לה' עצמו. האזהרה היא שלא לדחות את לימוד התורה למחר, שכן בכל עת שהתורה אינה נלמדת השכינה מסתלקת, והרי דברי התורה תמיד זמינים ונמצאים בפי האדם ובלבבו בבחינת וְיֵשׁ אִתָּךְ [ראשון לציון].
גישה נוספת מקשרת את המילה לְרֵעֲךָ לשורש "רעיון" ומחשבה. כאשר מתעורר באדם רצון וחשק פנימי ללמוד ולהעמיק בחכמה, עליו לנצל את הרגע שבו שכלו מוכן ומשתוקק לכך. אם יאמר לאותו רעיון לֵךְ וָשׁוּב וידחה את הלימוד למחר, הוא עלול לאבד את ההזדמנות, והחשק עלול להעלם עולמית [עמנואל הרומי]. לכן, אין לאחר את העשייה הרוחנית ולומר "לכשאפנה אשנה", אלא יש לפעול מיד, במיוחד בעוד האדם במיטב שנות נעוריו [מלבי"ם].