קריאתה של החכמה לאדם דורשת ממנו עקירה אקטיבית מן הבערות ומעבר הדרגתי אל חיים של התפתחות שכלית ורוחנית. פנייה זו מופנית דווקא אל הפתיים והסכלים, ולא אל הלצים והרשעים, משום שניסיון להוכיח לץ או רשע יגרור אחריו רק לעג, קלון והאשמות שווא כלפי המוכיח [רלב"ג].
הקריאה עִזְבוּ פְתָאיִם מפורשת בשתי דרכים עיקריות. יש הרואים בכך פנייה ישירה לאנשים עצמם: עזבו את דרכיכם הרעות, אתם הפתאים [אבן עזרא, מצודת דוד]. לעומת זאת, רוב הפרשנים מסבירים כי הציווי הוא לעזוב את תכונת הפתיות והסכלות עצמה, שכן היא נחשבת למיתת הנפש [רש"י, אבן עזרא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ, אמרי דעת]. על ידי עזיבת הפתיות יזכה האדם לחיות באור החכמה, שהוא חיי הנפש האמיתיים. גם אדם שכבר התפתה ונגרר אחר יצרו הרע אינו צריך להתייאש, שכן עזיבת החטא מובילה לחיים [אלשיך], והתזונה הרוחנית המדומה ל"לחם החכמה" היא זו שמאפשרת את הנטישה של דרך הכסילות [מלבי"ם].
משמעות המילה וְאִשְׁרוּ מוסכמת על ידי הפרשנים כנגזרת מהמילה "אשור" שמשמעותה צעד או פסיעה, והיא מהווה ציווי לצעוד ולדרוך בנתיב החדש [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, אמרי דעת]. ההליכה הזו אינה קפיצה נחשונית, אלא תהליך של הרגלת הנפש להתקדם ממדרגה למדרגה, פעם אחר פעם וצעד אחר צעד [רלב"ג, אמרי דעת].
היעד של צעידה זו הוא בְּדֶרֶךְ בִּינָה. דרך זו מפורשת באופנים שונים המשלימים זה את זה. יש המזהים אותה עם ההעמקה בדברי החכמה, הנמשלת לשתיית יין מזוג, אשר מביאה לאדם את אושר הנפש ומרחיקה אותו מיצר התאווה [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בדרך הבינה את מקום לימוד התורה והתלמוד בבית המדרש. על פי גישה זו, השקיעה העמוקה בלימוד זה פועלת בעוצמה לשבירת יצר הרע ולעקירת מחשבות זרות, עד כדי כך שהיא מפוררת אבן ומפוצצת ברזל [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים את דרך הבינה כלימוד שבע "חכמות הלימודים" (כגון חשבון, הנדסה, מוזיקה ותכונה), המהוות סולם והכנה הכרחית לעלייה אל עבר חכמות עליונות ורוחניות יותר [עמנואל הרומי].