קולה המפתה של הסכלות ושל תאוות העולם מהדהד ברחובות, כשהיא מחקה את דרך פעולתה של החכמה ופונה אל עוברי האורח כדי ללמדם מניסיונה [ביאור שטיינזלץ]. קריאתה מופנית אל הפתי ואל חֲסַר לֵב – צעירים חסרי ניסיון שטרם צברו שנות חיים כדי לקנות דעת [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. יש המבארים כי המושג חֲסַר לֵב מתאר אדם נטול כוח רצון ושליטה עצמית, שאינו מסוגל לעצור בעד תאוותיו [מלבי"ם], בעוד אחרים רואים בשני הכינויים בפסוק כפל לשון פיוטי המבטא רעיון זהה [מצודת דוד].
הקריאה מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה מעוררת שאלה באשר לאופן הפנייה: האם הדמות המפתה אכן מכנה את שומעיה בשמות גנאי? הפרשנים מסבירים כי היא אינה קוראת להם כך במפורש. הכתוב הוא זה שמכנה אותם בשמות אלו על שם סופם המר, וכדי להדגיש את חוסר הבנתם באשר לטיבה השטחי של ההנאה שהיא מציעה [אבן עזרא]. למעשה, היא קוראת לכל אדם שעובר בדרך, אפילו לאלו המיישרים את דרכם, מתוך מחשבה שגם אם לא כולם יתפתו, לפחות הפתאים יסורו אליה [עמנואל הרומי].
בפנייתה, היא מנסה לשכנע כי דווקא ההימנעות מתענוגות העולם היא הכסילות האמיתית [מצודת דוד]. היא מפתה את האדם לנטוש את העמל והטורח שברכישת חכמה ושכל, ומציעה לו במקום זאת להתמסר להנאות הגוף, להצלחות החומריות ולפיתויים קלים וזמינים [רלב"ג, אלשיך].
המילים וְאָמְרָה לּוֹ משמשות כהקדמה לדברי הפיתוי שיבואו מיד לאחר מכן בפסוק הבא. כאשר היא מאתרת את אותו אדם חסר הבנה שניאות לסור אליה, רק אז היא פונה אליו ישירות ולוחשת באוזניו את הבטחותיה [רש"י, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ].