חכמת התורה פתוחה בפני הכל, אך ישנם אנשים שאין טעם לנסות לתקנם. דברי שלמה מזהירים את האדם החכם לבל יבזבז את מרצו על מי שמתנגד לאמת, שכן ניסיון להדריך אנשים כאלה לא רק שייכשל, אלא אף יפגע במוכיח עצמו.
בחלקו הראשון של המשפט נאמר יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן. הפרשנים מסבירים כי הלֵץ הוא אדם יהיר הלועג לדברים מתוך ביטחון מופרז ודוחה כל סמכות המבוססת על אמונה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאדם המנסה ללמד מוסר ללץ מביא על עצמו קָלוֹן, כלומר ביזיון וחרפה, משום שהלץ לא יקשיב לו, אלא יגיב בלעג, יחרף ויבזה אותו. לעומת זאת, דעה ייחודית מציעה שהכוונה היא לאופן התוכחה: אם המוכיח מעביר את הביקורת בעצמו מתוך שחוק וליצנות, בשל כך הוא סופג עלבונות ולוקח לעצמו קלון [אבן עזרא].
חלקו השני של המשפט, וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ, ממשיך רעיון זה לגבי הרָשָׁע. דרגתו של הרשע גרועה מזו של הלץ, שכן הוא חוטא במזיד, מעוות לחלוטין, ודוחה אפילו תוכחה המבוססת על היגיון ושכל ישר [מלבי"ם, אבן עזרא]. המילה "לוקח" מהחלק הראשון נמשכת גם לכאן, כך שהמוכיח את הרשע "לוקח" לעצמו מום [עמנואל הרומי, מלבי"ם].
למי שייך המוּמוֹ (החיסרון או הפגם)? רוב הפרשנים מסכימים כי המום דבק במוכיח עצמו. כאשר מוכיחים אדם רשע, הוא מגיב בהתקפה אישית, משתדל לפרסם את חסרונותיו של המוכיח וטוען כלפיו שגם הוא חוטא כמותו [מצודת דוד, עמנואל הרומי]. מתוך כך נלמדת אזהרה למוכיח: עליו להיזהר מאוד שלא להוכיח אדם על חיסרון שקיים בו עצמו, פן יספוג עלבון צורב ויאמרו לו לתקן קודם את פגמיו שלו [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים שהמילה מתייחסת לרשע עצמו, שכן הרשע בטוח שכל מעשיו ישרים ואין בו דופי, או שהוא מודע למומיו אך שונא כשמצביעים עליהם [אבן עזרא].
מעבר לסכנת העלבון האישי, עצם הכניסה לוויכוח עם לצים ורשעים נחשבת למום ופגם עבור החכם. בדומה לנביאי ישראל שסבלו חרפות כשדבריהם נפלו על אוזניים ערלות, כך כל אדם המדבר באוזני מי שמסרב להקשיב, מבזה את דברי החכמה [אמרי דעת]. לכן, הדברים מהווים אזהרה חד-משמעית להתרחק מאנשים המסיתים מדרך הישר, ולא לנסות לקרבם או להוכיחם כלל [רש"י].