קריאתה של החכמה, המייצגת את התורה, מהדהדת ופונה אל בני האדם כדי שיעזבו את דרכם הרעה ויזכו בחיים [עמנואל הרומי, אמרי דעת]. החכמה מזמינה את מי שחסר שלמות רוחנית לבוא ולתקן את עצמו, והיא מפנה את קריאתה לשני סוגים של אנשים: הפתי והחסר לב.
הפתי (שהאות פ"א במילה זו נהגית בצורה רפה [מנחת שי]) מוגדר כמי שחסר חכמה [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי] או שאין בו תבונה להכין לעצמו צידה רוחנית [מצודת דוד]. הוא נפתה בקלות משום שאינו מכיר את חוקי החכמה [מלבי"ם]. עם זאת, מודגש כי מדובר באדם שמידותיו הרעות טרם התקבעו בו לחלוטין, ולכן עדיין יש תקווה שיוכל לתקן את דרכיו [אבן עזרא]. אליו קוראת החכמה יָסֻר הֵנָּה, כלומר עליו לסטות ממקומו הנוכחי ולבוא אליה [אבן עזרא, מצודת דוד, עמנואל הרומי], כדי ללמוד, להחכים ולקנות מוסר [רש"י, רלב"ג].
במקביל, הקריאה מופנית גם לחֲסַר לֵב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו אדם שחסר שכל ובינה וזקוק להשלמתם. אולם, יש המבחינים בינו לבין הפתי: בעוד הפתי חוטא מתוך חוסר ידיעה, החסר לב דווקא יודע ומכיר את חוקי החכמה, אך חסר לו כוח הרצון והשליטה העצמית בנפשו כדי לכבוש את יצרו ולהתגבר על תאוותיו [מלבי"ם]. המילה אָמְרָה, המופנית אליו, נכתבה כאן ללא האות וי"ו בתחילתה, בניגוד לפסוק דומה בהמשך הספר, כחלק ממסורת מסירה של צמדי מילים דומים המשתנים באות זו [מנחת שי].
גישה שונה ועמוקה יותר מציעה כי קריאה זו אינה מתרחשת רק בעולם הזה, אלא היא אזהרה מקדימה של רוח הקודש לנשמת האדם בטרם ירידתה לעולם השפל. התורה מיישרת ומלמדת את הנפש לפני לידתה, כך שאם האדם יבחר להיות פתי או חסר לב ההולך אחר פיתויי העולם, הוא לא יוכל לטעון שלא הוזהר מראש על ידי ה' ותורתו [אלשיך].