משלי, פרק ט׳, פסוק ט״ז

קולה המפתה של הסכלות מהדהד ברחובות, כשהיא מחקה את החכמה וקוראת לעוברי האורח לסור אליה ולהתמסר להנאות החומר במקום לעמול על רכישת דעת. היא מכריזה מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה, אך אינה קוראת לשומעיה בשמות גנאי אלו במפורש; הכתוב הוא שמכנה אותם כך כדי להדגיש את סופם המר ואת חוסר הבנתם. פנייתה מכוונת לצעירים חסרי ניסיון, ולאותו אדם וַחֲסַר לֵב – ביטוי המהווה כפל לשון פיוטי, או מתאר אדם נטול כוח רצון ושליטה עצמית שאינו מסוגל לעצור בעד תאוותיו. כאשר היא מאתרת את מי שניאות להתפתות, רק אז היא פונה אליו ישירות וְאָמְרָה לּוֹ את הבטחותיה, כהקדמה לדברי הפיתוי שיבואו מיד לאחר מכן.