המשורר פונה ישירות אל איתני הטבע ומציג בפניהם שאלה רטורית. משמעות הפנייה מַה לְּךָ היא דרישה לדעת מדוע ומהי הסיבה להתרחשות פלאית זו [אבן עזרא, מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששאלה זו לא נועדה לקבל מידע, אלא להוביל לתשובה המופיעה בפסוקים הבאים, ולהדגיש כי חריגת הים והירדן ממנהגם הטבעי לא הייתה תופעה מקרית, אלא נבעה מרצונו הישיר של ה'. הטבע הגיב להתגלות ה' כעבד החרד ורועד מפני אדונו [רד"ק, מאירי], כאשר ה' התערב בבריאה ושינה את חוקי הטבע בזכות הקשר המיוחד והקירבה שלו לעם ישראל [מלבי"ם].
בביאור המילים כִּי תָנוּס, מוסבר כי הכוונה היא שהים נהפך לחרבה ומימיו התייבשו [אבן עזרא]. מעבר לכך, יש המדגישים כי בחירת המילים מצביעה על חריגה מגבולות הנס המצופה: הים לא הסתפק בבקיעה בלבד כפי שהותנה עמו בבריאת העולם, אלא ממש "נס", ובדומה לכך גם הירדן לא רק נחצה לשניים, אלא הפליא לעשות כאשר תִּסֹּב לְאָחוֹר וחזר על עקבותיו [אלשיך].