לאחר התהיות על התנהגותם החריגה של איתני הטבע, מגיעה כעת התשובה הדרמטית. היצירה כולה חושפת את כפיפותה המוחלטת לבוראה, והטבע עצמו מסביר מדוע חרג ממנהגו. הארץ, הכוללת בתוכה את הים, את נהר הירדן, את ההרים ואת הגבעות, משיבה לשאלות שהופנו אליה ומכריזה כי פחדה ותנועתה נובעים מנוכחותו של ה׳ [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בביאור המילה חּוּלִי נחלקו המפרשים, והציגו שלוש גישות מרכזיות המשלימות זו את זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת יצירה ובריאה, כאשר האות יו"ד נוספת בה כעיטור לשוני. לפיכך, כוונת הארץ באומרה מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ היא שהיא נסה מפני פחד האדון אשר חולל וייצר אותה [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה שנייה מפרשת את המילה כביטוי של רעידה, פחד או ריקוד. לפי פירוש זה, האות יו"ד מציינת שייכות, והארץ מכריזה: "הפחד והרעידה שלי הם מלפני האדון" [רד"ק, מלבי"ם]. גישה שלישית רואה במילה ציווי המופנה כלפי הארץ. כלומר, מן הראוי והדין הוא שאת, הארץ, תרעדי ותחולי מפני בוראך [אבן עזרא, מלבי"ם].
ההסבר העמוק לזעזוע של הטבע טמון בכך שיוצר הכל הוא אדון על עולמו, ובידו לשנות את סדרי הבראשית כרצונו. כאשר ה׳, אשר פדה את יעקב מבית עבדים בכוחו, חפץ שבניו יעברו בים ובירדן, מן הדין שהמים ינוסו ויבקעו מפניו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף ומעמיק מחלק את הפסוק לשתי תשובות נפרדות, הנשענות על התחייבויות קדומות משחר ההיסטוריה. החלק הראשון של הפסוק הוא תשובתו של הים, אשר נזכר בתנאי שהתנה עמו ה׳ בבריאת העולם בעת חשיפת היבשה, היא האָרֶץ. לכן, כשהתגלה בורא הארץ, הים נבהל ונס. החלק השני, מִלִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב, הוא תשובתו של נהר הירדן. כאשר יעקב אבינו חצה את הירדן במקלו, השתעבד הנהר להיקרע בעתיד בפני בניו. משום כך, עם התגלותו של אלוהי יעקב, הירדן נמלא יראה ונס לאחור עוד בטרם הגיע הזמן שבו ישראל היו אמורים לחצות אותו [אלשיך].