התגובה הדרמטית של הטבע להופעת השכינה באה לידי ביטוי בזעזוע עמוק של האדמה. מרבית הפרשנים מסכימים כי הרעש והרקידה מתייחסים למעמד מתן תורה בהר סיני, אז רעשו ההרים מתוך חרדה עמוקה מפני כבוד ה' [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. עם זאת, יש הרואים בכך גם רמז לנסים נוספים שאירעו במסע בני ישראל, כדוגמת בקיעת הצורים והוצאת המים מהסלע במדבר, או לנסים שאירעו בהר ההר [מלבי"ם, מאירי].
הפועל רָקְדוּ מתפרש במשמעות של קפצו [מצודת ציון]. השימוש בלשון רבים, הֶהָרִים וכן גְּבָעוֹת, מלמד כי לא רק הר סיני לבדו חרד, אלא גם כל ההרים והגבעות הסמוכים אליו זעזו ורעשו [רד"ק].
הפסוק יוצר הקבלה ציורית בין גודל תוואי השטח לבין סוגי בעלי החיים המדלגים: ההרים הגדולים רקדו כְאֵילִים (אילים גדולים), ואילו הגבעות, שהן קטנות יותר, רקדו כִּבְנֵי צֹאן קטנים [מלבי"ם]. ההבדל בין שני המושגים הוא שגבעה והר הם אמנם שמות נרדפים, אך גבעה אינה גבוהה כמו הר, ופסגתה אינה מחודדת כשל הר [רד"ק, מאירי].
מבחינת מסורת הכתיב, המילה כְאֵילִים מופיעה בספרים המדויקים בכתיב מלא, עם האות יו"ד לאחר האות אל"ף [מנחת שי].