פנייה רטורית אל כוחות הטבע מעוררת תמיהה על התנהגותם החריגה והנרגשת בעת התרחשותם של ניסים. השאלה מופנית אל הֶהָרִים ואל הגְּבָעוֹת, ותוהה מדוע הם יוצאים מגידרם ורוקדים כְאֵילִים וכִּבְנֵי צֹאן [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. התהייה המרכזית היא מה גרם להרים ולגבעות לרקוד כך בעת התרחשות קריעת ים סוף [אלשיך].
המענה לתמיהה זו מתבהר בהמשך המזמור, ומאגד יחד את כלל תופעות הטבע החריגות שהוזכרו – נסיגת הים והירדן לצד רקידת ההרים והגבעות. תנועות אלו אינן אלא ביטוי לרתיעה ולחרדה של הארץ כולה מפני ה'. התנועה הסוערת של ההרים נובעת מפחד ומיראה מנוכחותו של ה', השולט בבריאה ויכול לשנות את חוקי הטבע כרצונו, כפי שהפך את הים ליבשה ואת סלע החלמיש למעיין של מים [מאירי].