כוחו המוחלט של ה' על הבריאה מתגלה ביכולתו להפוך לחלוטין את סדרי הטבע. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי הפסוק מציג ניגוד משלים לנס קריעת ים סוף ונהר הירדן: כשם שה' הפך מקורות מים לחים ליבשה, כך יש בידו לקחת את העצמים היבשים והקשים ביותר ולהפכם למקורות מים חיים [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. היפוך תולדות הטבע מוכיח כי ה' הוא בורא הכל ואדון העולם, והטבע כולו סר למרותו ללא עוררין [רד"ק, אבן עזרא].
מבחינה מילולית ולשונית, הפסוק מתאר את בקיעת המים מסוגים שונים של סלעים. הַצּוּר הוא סלע יבש, ואילו חַלָּמִישׁ הוא סלע קשה אף יותר [מצודת ציון, מלבי"ם]. בעוד שיש מי שרואה בחצי השני של הפסוק חזרה רעיונית כפולה על אותו הנס [מצודת דוד], גישה אחרת מצביעה על התפתחות בתוך הפסוק: הסלע הרגיל נהפך לאֲגַם־מָיִם, שהוא מקום היקוות המים, ואילו הסלע הקשה יותר, החלמיש, נהפך למַעְיְנוֹ־מָיִם – המעיין הנובע שממנו יוצאים המים ומזינים את אותו האגם [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, הפרשנים מסכימים כי האות יו"ד במילה הַהֹפְכִ֣י והאות וי"ו במילה לְמַעְיְנוֹ הן אותיות נוספות שנועדו לפאר את הלשון ואינן משנות את משמעות המילים [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, מאירי].
זווית פרשנית נוספת קושרת את הפסוק לאירועי קריעת הים עצמם, ולא רק לנסים שאירעו לאחר מכן במדבר. על פי גישה זו, כאשר בני ישראל עברו בתוך הים, ה' הוציא עבורם מים מתוקים לשתייה מתוך הצורים שבקרקעית הים. ההרים והגבעות, שהוזכרו בפסוקים הקודמים כמי שרקדו כאילים, עשו זאת מתוך הבנה והתפעלות: הם ראו את הנס בים והבינו שה' עתיד לעשות נסים דומים גם במדבר היבש, ולהוציא מים אפילו מסלע החלמיש [אלשיך].