בזמנים של גלות ומצוקה, כאשר העם חש ריק מזכויות וממעשים טובים, הוא פונה אל הבורא בבקשה ייחודית לישועה. התחינה אינה נשענת על צדקת האדם, אלא על הקשר ההדוק שבין גורל העם לבין כבודו של ה׳ בעולם. הבקשה היא שההצלה תבוא למען שמו של הבורא, כדי למנוע את חילולו בעיני הגויים.
חכמים נחלקו באיזה אירוע היסטורי נאמרה תפילה זו – האם בקריעת ים סוף, בכבשן האש או בגזרת המן – אך על פי פשוטו, המזמור נאמר על צרת הגלות ושעבוד המלכויות [מאירי]. חלק מן הפרשנים מצביעים על קשר רעיוני למזמור הקודם, ומנגידים בין הניסים של יציאת מצרים, אז העם היה ראוי, לבין המצב הנוכחי שבו חסרות לעם זכויות [אלשיך, מלבי"ם]. כמו כן, ישנה מסורת טקסטואלית שלפיה פסוק זה אינו תחילתו של מזמור חדש, אלא המשך ישיר של המזמור הקודם [רד"ק, מנחת שי].
החזרה הכפולה על המילים לֹא לָנוּ נועדה לחזק ולהדגיש את הרעיון המרכזי [רד"ק]. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה לָנוּ בהקשר זה היא "עבורנו" או "בשבילנו". כוונת המשורר היא בקשה מה׳ שלא יעשה עמנו חסד בזכותנו או למען צדקתנו, שכן אין אנו ראויים לכך [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].
מכיוון שאין לעם זכויות משלו, ההצדקה לישועה חייבת לנבוע מכבודו של ה׳. כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד – מכיוון ששמו של ה׳ נקרא על עם ישראל וישנה הזדהות מוחלטת ביניהם, הרי שכאשר העם בשפל, כבודו של ה׳ מושפל גם הוא. לכן, הבקשה לישועה נועדה להרים את קרנו של ה׳ ולמנוע חילול השם, כדי שאומות העולם לא ילעגו וישאלו "איה אלוהיהם?" [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך].
הפסוק נחתם בפנייה כפולה למידותיו של ה׳, כאשר המילה עַל משמעותה כאן "בעבור" [רד"ק, מלבי"ם באור המילות]. אף על פי שאות החיבור וי"ו חסרה, הכוונה היא כביכול נכתב "על חסדך ועל אמתך" [מנחת שי, מאירי]. הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת השילוב בין שתי המידות הללו:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש-חַסְדְּךָ מבטא בקשה לרחמים ולחסד חינם שאינו תלוי בזכויות, גם אם העם חטא. לעומת זאת, אֲמִתֶּךָ מתייחסת לאמת האלוהית הבאה לידי ביטוי בקיום ההבטחות, הברית והשבועה שניתנו לאבות האומה [רד"ק, מלבי"ם, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה הקושרת מידות אלו ישירות לאבות האומה, ומסבירה כי זוהי תחינה לה׳ שיפעל על פי מידת החסד של אברהם ומידת האמת של יעקב, תוך דילוג מכוון על מידת הדין של יצחק, שעלולה לקטרג על העם במצבו הנוכחי [אלשיך].