הקריאה לבטוח בה' מופנית אל קבוצה ייחודית המוגדרת על פי יחסה הפנימי והרוחני לבורא, ולאו דווקא על פי השתייכותה הלאומית או המשפחתית. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות לזיהוי זהותם של יִרְאֵי ה'.
גישה אחת מרחיבה את המושג אל מחוץ לגבולות עם ישראל הטבעי. יש המזהים אותם כגרים שהצטרפו לעם [רש"י], ופרשנים רבים מסכימים כי הכוונה היא לחסידי אומות העולם, כלומר לאותם אנשים יראי שמים הנמצאים בכל עם ועם [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק, מאירי].
לעומת זאת, גישה שניה רואה בביטוי יִרְאֵי ה' התייחסות לאליטה הרוחנית והשכלית. אלו הם החכמים המתבודדים בבית ה', אשר מקדישים את זמנם ללימוד ולהתעסקות בחכמה. מתוך חכמתם והבנתם העמוקה, הם מגיעים להכרה ברורה כי ה' הוא היחיד שראוי באמת לבטוח בו [רד"ק]. קבוצת החכמים הללו מוצגת ככת השלישית והייחודית במזמור, לאחר המון העם ושבט הכהונה המיוחד לתורה, כאשר מידת הביטחון מותאמת לכל קבוצה לפי רמתה. יתרה מכך, עבור חכמים אלו, יראת ה' אינה פחד, אלא מדרגה עליונה של אהבת ה', בדומה למסירות ולאהבה שהפגינו אברהם אבינו בעקידה ופנחס [מאירי].
אל כל אלו מופנית הקריאה בִּטְחוּ בַה', מתוך הבטחה כי עבור מי ששם בו את מבטחו, ה' מהווה משענת והגנה מוחלטת, שכן עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא [ביאור שטיינזלץ].