גורלם ומהותם של עובדי האלילים קשורים בקשר הדוק לאלילים שאותם הם עובדים. הכתוב חותם את תיאור חוסר האונים של הפסלים, ומעביר את המוקד מן הדומם אל האנשים המייצרים וסוגדים לו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה כְּמוֹהֶם אינה רק תיאור מצב עתידי, אלא נאמרת בלשון של תפילה או קללה. הבקשה היא שיוצרי האלילים, וכן כֹּל אֲשֶׁר־בֹּטֵחַ בָּהֶם (כאשר הכוונה היא "וכל אשר בוטח" בתוספת ו' החיבור [רד"ק]), יהפכו להיות בדיוק כמו מושא אמונתם: דוממים, חסרי ערך, נטולי רוח חיים וחסרי יכולת דיבור או פעולה [מצודת דוד, המאירי, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לקללה, טמונה כאן גם תפיסה רעיונית עמוקה. שאיפתו העליונה של כל אדם העובד אלוהות היא להידמות אליה. לפיכך, ה"שלמות" שאותה ישיגו עובדי האלילים תהיה הפיכתם לפגרים מתים בעצמם [אלשיך]. זאת ועוד, אלוהות אינה יכולה להעניק למאמין בה כוחות שאין לה בעצמה; מכיוון שהפסלים מחוסרי חושים, גם הבוטחים בהם ייוותרו בחוסר כל [אלשיך].
עובדי האלילים ייצרו אותם מתוך מטרה להפיק מהם רצון וישועה, אך בסופו של דבר הם מוצאים את עצמם חסרי אונים כמותם. מציאות זו עומדת בניגוד מוחלט לעם ישראל, אשר בוטח בה', שהוא מקור חיים המשמש להם כעזר וכמגן אמיתי להצלתם מצרה ולהכנעת האויב [מלבי"ם].