זעקתם של ישראל בגלות מופנית כלפי מעלה, בבקשה מה' שיתערב למענם לא רק לשם הצלתם, אלא כדי למנוע את חילול שמו בעולם. הבקשה מתקשרת לתחינה "לשמך תן כבוד" המופיעה לפני כן, מתוך הבנה שאם ה' ינטוש את עמו ביד שונאיהם, אומות העולם יפרשו זאת כחולשה ויקומו להכחידם [רד"ק].
שאלת הגויים מפורשת בשני רבדים עיקריים. ברובד הראשון, זוהי תהייה על חוסר ההתערבות האלוהית: מדוע ה' אינו יוצא לריב את ריבם של ישראל ולהושיעם ממצוקתם [מצודת דוד]. ברובד השני, מסתתר כאן פער תיאולוגי עמוק בין אמונת ישראל לתפיסת הגויים. אומות העולם עובדות אלוהויות מוחשיות שניתן להצביע עליהן בחושים, כדוגמת צבא השמים, גלגלי הכוכבים או פסלים. מאחר שה' הוא מופשט ואין לו דמות גוף, הגויים לועגים לישראל ודורשים לראות פיזית היכן נמצא האלוהים שלהם [מאירי, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה נָא בפסוק היא "עתה" (עכשיו).
מתוך הבנה זו, נחשף רובד נוסף ועמוק יותר בלעגם של הגויים. הם אינם מכחישים את ניסי העבר ההיסטוריים ואת התגלות ה' בעולם, דוגמת יציאת מצרים וכיבוש הארץ, אלא טוענים לשינוי ביכולתו. שאלתם "אַיֵּה נָא" מדגישה את מימד הזמן – היכן הוא אותו אלוהים עכשיו? טענתם היא שחלילה ה' "הזקין" ותש כוחו עם השנים, ולכן הוא מאפשר לגויים לשלוט בעמו ולרקד בהיכלו. משום כך, הפנייה לה' היא לפעול כדי להפריך את טענתם, ולהוכיח לעמים שכוחו לא השתנה ונותר בדיוק כפי שהיה בתחילה [אלשיך].