הפסל מעוצב בדמות אדם, אך צורתו החיצונית מסתירה חוסר אונים מוחלט. איבריו אינם ממלאים את ייעודם הבסיסי ביותר, והוא נטול כל יכולת תנועה, תחושה או ביטוי.
אף על פי שהאלילים מעוצבים עם ידיים ורגליים, הם אינם מסוגלים להזיז אותן או לעשות בהן שימוש [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה יְמִישׁוּן נגזרת מלשון מישוש ומגע, בדומה לדברי יצחק "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי", כלומר – אין להם אפילו את חוש המישוש [רש"י, מצודת ציון, מאירי, מלבי"ם].
בתיאור איברים אלו קיימת חריגה לשונית מהפסוקים הקודמים. בעוד שקודם לכן נאמר "פֶּה לָהֶם", "עֵינַיִם לָהֶם" ו"אׇזְנַיִם לָהֶם", כאן הכתוב אומר יְדֵיהֶם ורַגְלֵיהֶם במקום "ידיים להם" או "רגליים להם". שינוי זה רומז להבדל הלכתי בדיני עבודה זרה: איברים כמו עיניים ואוזניים נחשבים לחלק מעבודה זרה רק כשהם מחוברים אליה, אך צורת יד או רגל נחשבת לעבודה זרה ואסורה בהנאה גם כשהיא מנותקת ועומדת בפני עצמה [חנוכת התורה].
בחלקו השני של הפסוק נאמר לֹא־יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. לכאורה, קביעה זו נראית ככפילות, שהרי כבר נאמר קודם לכן "וְלֹא יְדַבֵּרוּ". אולם, הפרשנים מבחינים בין סוגי הקולות. בעוד ש"דיבור" מתייחס למילים חתוכות וברורות, המילה יֶהְגּוּ מתארת קול פשוט וגולמי הבוקע מן הגרון והצוואר [מצודת ציון, מאירי]. האלילים אינם מסוגלים להשמיע אפילו צפצוף או הגה חרישי כמו המייתה של יונה או עוף אחר [אבן עזרא, מצודת ציון, מאירי]. גישה נוספת מגדירה את ההגייה כשלב ביניים ממוצע שבין המחשבה לדיבור [מלבי"ם].
לעומת פרשנות זו, המתמקדת באלילים עצמם, יש המפרשים כי המילים לֹא־יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם מוסבות דווקא על עובדי האלילים. לפי גישה זו, לאור חסרונותיהם הבולטים של הפסלים, מצופה היה שעובדי האלילים לפחות יהגו בגרונם בחשאי מתוך בושה, ויתהו בינם לבין עצמם מה התועלת בלבטוח בפסלים הללו או ליצור אותם [אלשיך].