מזמור זה מבטא את תחושתו של אדם או של עם הנמצא במצור, במצוקה או בגלות, אשר מחפש ישועה ותוהה מהיכן תצמח לו עזרה.
בפתיחת המזמור, המילים שִׁיר לַמַּעֲלוֹת מציגות תופעה לשונית ייחודית. בניגוד לשאר מזמורי המעלות, כאן מופיעה האות למ"ד במקום ה"א הידיעה. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה הלשונית זהה ל"המעלות" [רד"ק, מצודת ציון, מנחת שי, מאירי]. ברמה המעשית, שיר זה נאמר על ידי הלוויים כאשר התחילו לעלות במדרגות המקדש [רש"י], או שהוא מציין סגנון של פיוט מוזיקלי [אבן עזרא]. עם זאת, יש שדרשו את המילה כרמז להתעלות רוחנית: השיר מיועד לה' שמעלה את האדם מדרגה אחר מדרגה בהתאם להכנתו [אלשיך], או רומז למעלות שה' עתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבוא בדרכם אל כיסא הכבוד [רש"י].
כאשר המשורר אומר אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, הפרשנים מסבירים כי המילה "אל" משמעותה "על" ההרים [רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. התיאור לקוח מעולמם של הנלחמים והנתונים במצור, אשר נוהגים לעלות על מקומות גבוהים ולהציב צופים כדי להביט למרחוק ולחפש כוחות עזר שאולי יבואו להצילם מן האויב [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירוש הצבאי והריאלי, קיימת גישה אלגורית הרואה בהרים סמלים רוחניים. גישה אחת מפרשת שההרים מסמלים את האבות הקדושים [אלשיך]. גישה אחרת רואה בהרים רמז להר סיני, המסמל את התורה, ולהר ציון, המסמל את עבודת המקדש [חומת אנך].
השאלה מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי מתפרשת תחילה כשאלה גיאוגרפית פשוטה – מאיזה מקום תגיע העזרה [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם]. אולם, מתוך ההתבוננות נוצרת הבנה עמוקה: המשורר מבין שעזרה אנושית לא תועיל לו מול אויביו החזקים [רד"ק, מאירי], וכי הישועה שהופיעה פתאום לא הגיעה באמת מן ההרים עצמם אלא מלמעלה [מלבי"ם].
על פי הגישה האלגורית, השאלה מבטאת משבר רוחני: זכות האבות כבר תמה [אלשיך], וכן בית המקדש חרב והתורה התמעטה בגלות [חומת אנך]. הפתרון למשבר זה טמון במילה מֵאַיִן עצמה – כאשר האדם שם את עצמו כ"אַיִן", מתוך ענווה אמיתית, ודבק בגמילות חסדים, הוא זוכה לעזרה מאת ה' השקולה להקרבת קורבנות וללימוד תורה [חומת אנך].