במציאות שבה כוח צבאי והשתדלות חומרית נתפסים כחזות הכול, עמידתו של החלש הנשען על אמונתו בלבד מעוררת לעג מצד החזקים, אך בסופו של דבר מהווה את מקור ההגנה שלו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה עָנִי מתייחסת לעם ישראל, ואילו עֲצַת העני אינה תוכנית פעולה רגילה, אלא עצם הבחירה לשים את המבטח בה' ולהימלט בעזרתו, בהיעדר כל משענת אחרת [אבן עזרא, רד"ק]. בחירה זו באה לידי ביטוי בהימנעות מהכנת אסטרטגיה צבאית וגבורה למלחמה [מלבי"ם], או בוויתור על הישענות על קשרים אנושיים ופוליטיים. דוגמה לכך היא התנהלותו של מרדכי היהודי, שלא סמך על מעמדה של אסתר בבית המלך אלא בטח בה' בלבד [אלשיך].
באשר למשמעות המילה תָבִישׁוּ, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב המפרשים. הגישה הראשונה והנפוצה מבינה מילה זו כפעולה אקטיבית של לעג והשפלה מצד הרשעים או אומות העולם. הם מביישים ושמים ללעג את עצתם של ישראל, על כך שהם בוטחים כִּי יְהֹוָ֣ה מַחְסֵֽהוּ [רש"י]. ביזוי זה נובע ממספר סיבות: יש שהדבר נובע מכפירתם המוחלטת של הרשעים בקיומו של אלוהים [מצודת דוד], ויש שהלעג מתעורר משום שהרשעים אינם חווים עונש מיידי על מעשיהם, ולכן הם מקניטים את העניים ושואלים היכן אלוהיהם שיבוא לעזרתם [רד"ק].
לעיתים, ההשפלה מתגברת כאשר נראה שההבטחות האלוהיות מתעכבות במבחן המציאות. כך למשל, כאשר חלפו שבעים שנות גלות בבל וישראל לא נגאלו כמובטח, טענו האויבים כי תקוותם של ישראל לחזור לארצם היא הבל וריק, והעמידו את ביטחונם כדבר מבויש [מאירי]. דוגמה היסטורית נוספת ללעג זה היא תגובתו של סנחריב מלך אשור, ששחק על ביטחונו של חזקיהו מלך יהודה בכך שנס אלוהי יציל אותו מן המצור [מלבי"ם].
מנגד, קיימת גישה שונה לחלוטין הקוראת את המילה תָבִישׁוּ לא כלשון ביזיון שמטיחים הרשעים בעני, אלא מלשון אכזבה וכישלון של הרשעים עצמם. לפי פירוש זה, הפסוק פונה אל האויבים וקובע כי עצתם שלהם – כלומר מחשבתם ותוכניתם להרע לעני – תכזיב ולא תצלח. הסיבה לכישלון תוכניותיהם היא שאמנם לעני אין כל מחסה אנושי או פיזי מוכר, אך ה' הוא שמגן עליו ומשמש לו למחסה [ביאור שטיינזלץ].