הכפירה במציאות ה' אינה רק טעות פילוסופית, אלא שורש עמוק שממנו צומחת השחתה מוסרית מוחלטת. כשאדם מסיר מעליו את עול ההשגחה והמשפט, הדרך פתוחה בפניו לבצע את המעשים האפלים ביותר ללא עכבות. התפיסה כי העולם מתנהל במקרה ואין דין ואין דיין, מובילה בהכרח לקריסת כל מערכת ערכית ואנושית.
התואר נָבָל מתייחס לאדם פחות, שפל, גס ויהיר, והוא ההפך הגמור מן האדם החכם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. רוב הפרשנים מסכימים כי מזמור זה נאמר ברוח הנבואה על תקופות של חורבן וגלות, אך נחלקו למי בדיוק מכוון התואר. יש הסבורים כי מדובר בנבוכדנאצר או בשר צבאו נבוזראדן, שהחריבו את בית המקדש הראשון בגאווה וללא מפריע [רש"י, מאירי, מצודת דוד], ואחרים מייחסים זאת לסנחריב מלך אשור [מלבי"ם]. גישה רחבה יותר רואה בנבל דמות סמלית המייצגת את מלכי האומות השולטים בישראל בגלות, או באופן ספציפי את מלכות ישמעאל המצרה לישראל. אומות אלו מחרפות את ה' ומתאכזרות לישראל מתוך מחשבה שאין שופט בעולם, אך למעשה כוחן יונק אך ורק מחטאי ישראל המאפשרים את קיומן [רד"ק, אלשיך]. מנגד, ישנה גישה המזהה את ה"נבל" לא עם מנהיג פוליטי, אלא עם כופרים, צדוקים, או אנשים ברבריים וחסרי צלם אנוש המהלכים ערומים בשווקים ומשוקצים לפני ה' [תורה תמימה].
הקביעה בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים מבטאת התכחשות להשגחה, מתוך מחשבה שהכל מקרי ואין מי שרואה או משלם שכר ועונש [רד"ק, מצודת דוד]. כתוצאה ישירה מכפירה זו, הדרך מתעוותת והם באים לידי עֲלִילָה, כלומר פעולה ומעשה [רש"י, מצודת ציון, מאירי], ובפרט מעשים הנובעים מתכונות נפש מושחתות [מלבי"ם].
הפסוק נוקט בלשון רבים – הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ – כדי ללמד שההשחתה אינה נעצרת במנהיג, אלא מתפשטת אל כל עמו וחילותיו [רד"ק, מאירי]. אף שהמזמור מדבר על העתיד, הפעולות מתוארות בלשון עבר, שכן בראייה הנבואית הדבר נחשב כאילו כבר נעשה [מצודת דוד]. השחתה זו מתבטאת בשני מישורים: "השחיתו" רומז לעלילות של רצח, חמס ופגיעה בבני אדם, ואילו "התעיבו" מתייחס לתאוות מגונות של גילוי עריות ועבודה זרה [מלבי"ם, תורה תמימה].
ההידרדרות המוסרית היא כה מוחלטת עד שאֵין עֹשֵׂה טוֹב. אין במחנה האויב אפילו אדם אחד שעושה חסד או רחמים. ואפילו אם נמצא ביניהם אדם שלכאורה נותן כבוד לה', הרי שזהו כבוד מהשפה ולחוץ בלבד; בדיקת ה' את צפונות הלב מגלה כי גם יחידים אלו מלאים באוון ובכפירה פנימית, וכולם כאחד נשחתים [מלבי"ם, רד"ק].