זעקה של פליאה ותדהמה עולה מול עיוורונם ויהירותם של הרשעים, המדכאים את החלשים וחיים באשליה שאין השגחה ואין דין בעולם.
המילים הֲלֹא יָדְעוּ מבטאות תמיהה עמוקה: כיצד ייתכן שאותם רשעים הם כה חסרי דעה ובינה, עד שהם סבורים שאין מי שרואה את מעשיהם [רד"ק, אבן עזרא]. יש המפרשים קריאה זו כהתרעה לעתיד, כלומר, האם אותם פועלי אוון אינם מבינים שבסופו של דבר הם ידעו ויחוו על בשרם את תוצאות מעשיהם [רש"י], או שיכירו במציאות ה' כאשר יתרחשו נסים להצלת הצדיקים [מלבי"ם].
תיאור הרשעים כאֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם ממחיש את הקלות הבלתי נתפסת שבה הם פוגעים בישראל, ממש כשם שאדם אוכל לחם בשגרת יומו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. מעבר לקלות הפגיעה, יש כאן גם מימד של הנאה מעצם ההרשעה. אף על פי שהרשעים נבדלים זה מזה בחטאיהם, כולם שותפים בתאוותם להרע לישראל, והדבר מסב להם עונג כשל אכילת מאכל טעים וערב; עד כדי כך שמי שלא גזל את ישראל, לא היה חש בטעם במזונותיו [מאירי, רש"י].
מבחינה היסטורית, יש שקשרו תיאור של אכילת לחם לאירועים ספציפיים של סעודות ומשתאות. הפירוש מתקשר לזרעו של נבוכדנצר ולמשתה בלשאצר, שבו חיללו את כלי המקדש [רש"י], או למשתה שאליו הזמינה אסתר את המן ואחשוורוש, אירוע שעורר חרדה גדולה בעם ישראל ודחף אותם לחזור בתשובה [אלשיך].
סיום הפסוק, ה' לֹא קָרָאוּ, מסביר את שורש התנהגותם. הרשעים אינם פונים אל ה' משום שהם כופרים בהשגחתו. מכיוון שהם אוכלים ואינם נענשים מיד, הם מסיקים שאין דין ואין דיין, וממשיכים בעקשנות ברשעתם [רד"ק]. מתוך גאווה, הם תולים את הצלחתם בכוחם בלבד, ואינם מודים או מברכים את ה' על שפע הטובה שניתן להם [אבן עזרא, מאירי].
עם זאת, קיימת גישה פרשנית שונה בתכלית, המעבירה את מוקד האשמה אל העם עצמו. לפי קו מחשבה זה, הרשעים יכולים לפגוע בישראל רק משום שעם ישראל עצמו לא קרא אל ה' ולא התפלל אליו [מצודת דוד]. בדומה לכך, יש המפרשים שהמילים אָכְלוּ לֶחֶם ה' לֹא קָרָאוּ מתייחסות לישראל, ומזכירות תקופה שבה העם נענש על כך שאכלו לחם ולא בירכו את ה'. מתוך כך עולה ניגוד מובהק: אם עם ישראל פחד ושב בתשובה רק על חוסר זהירות בברכת המזון, קל וחומר שהרשעים המכחישים את ה' לחלוטין עתידים לתת את הדין, וראוי שה' יעזור למאמינים בו כנגד אותם כופרים [מלבי"ם].