מצב של שפל מוסרי עמוק ניבט מן הכתוב, המציג מציאות שבה החברה כולה נטשה את המידות הטובות וצללה אל תוך השחתה קולקטיבית.
הקביעה כי הַכֹּל סָר מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כסטייה מוחלטת מדרך הישר והטוב. עם זאת, יש המבארים ביטוי זה מלשון סירחון, ריקבון וקלקול [רד"ק, מלבי"ם, מאירי], או במובן חברתי שבו אין איש המעז למחות כנגד מעשי הרשע [רש"י].
בעקבות הסטייה מן הדרך, הכתוב מציין כי יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ. המילה "נאלחו" מתבארת על ידי הפרשנים כביטוי של טומאה, סירחון, זוהמה והשחתה מוחלטת. ההדגשה על המילה "יחדיו" מצביעה על חומרת החטא: הקלקול אינו רק נחלתו של היחיד, אלא החוטאים מתקבצים יחד כדי לבטל תורה ולפעול נגד רצון ה' ברבים, התאגדות אשר מכפילה את אשמתם [חומת אנך, מצודת דוד].
ההידרדרות מובילה למסקנה העגומה שאֵין עֹשֵׂה טוֹב, כאשר המילים אֵין גַּם אֶחָד באות להדגיש שאין אפילו אדם אחד שנותר צדיק [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מציאות קשה זו מתייחסת לרשעים שונאי ישראל [אבן עזרא], או לכך שאין בנמצא אפילו אדם אחד שיחזיק ויתמוך בלומדי התורה [חומת אנך].
מבט היסטורי ורוחני רחב יותר רואה במילים אלו את צערו הנבואי של דוד המלך על אורך הגלות המרה. דוד עורך השוואה לימי קדם, כדוגמת ימי גזירת המן, אז למרות חטאי העם, ה' השגיח וחיפש צדיק כמרדכי כדי להביא דרכו ישועה. לאור זאת, דוד תוהה בכאב ובתדהמה: האם ייתכן שבגלות הארוכה ההשחתה כה מוחלטת עד שאין בנמצא אפילו צדיק אחד שיוכל לעורר רחמים משמים ולהביא לגאולה? [אלשיך].