חשבתם פעם איך אנחנו יכולים להגיש מתנה לה' היום, כשאין לנו את בית המקדש?
כשאדם פונה אל ה' בתפילה, הוא בעצם מבקש שהמילים שלו והתנועות של הגוף שלו ייחשבו לעבודת קודש אמיתית, ממש כאילו הוא הביא קרבן. האדם מבקש תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי, כלומר הוא רוצה שהתפילה שלו תהיה ערוכה, מוכנה ומסודרת לפני ה'. הוא מבקש שהמילים שהוא אומר יתקבלו ברצון בדיוק כמו קְטֹרֶת, אותו בושם מיוחד וריחני שהיו מקטירים בבית המקדש.
אבל התפילה היא לא רק במילים. הביטוי מַשְׂאַת כַּפַּי מתאר את הפעולה שבה אנחנו מרימים את הידיים שלנו ופורשים אותן כלפי מעלה בזמן התפילה. האדם מבקש שהרמת הידיים הזו תיחשב לפני ה' כמו מִנְחַת עָרֶב, ממש כמו קרבן התמיד המיוחד שהיו מקריבים בכל יום לקראת הערב. כך, המילים שאנחנו אומרים מהלב והידיים שאנחנו מרימים, הופכות להיות התחליף הרוחני והיפה ביותר לעבודת הקרבנות.