פסוק זה מהווה המשך ישיר לתחינותיו הקודמות של המשורר, והוא מצהיר בו על ביטחונו המוחלט בה'. המילים כִּי אֵלֶיךָ ה' אֲדֹנָי עֵינָי מבטאות את הפנייה והציפייה לישועה ולהצלה מהאויבים, ומתוך כך הוא מצהיר בְּכָה חָסִיתִי – בך מצאתי מחסה [רש"י, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
עיקר הפסוק מתמקד בזעקה אַל תְּעַר נַפְשִׁי. המילה תְּעַר משמעותה שפיכה, יציקה או הרקה, בדומה לפעולת ריקון נוזלים מכלי, כפי שמופיע בביטוי המקראי "ותער כדה" [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה משמש כמליצה פיוטית לתיאור המוות. מאחר שהרוח והנפש ממלאות את הגוף בדומה למים בתוך כלי, רגע יציאת הנפש מן הגוף נמשל לשפיכתה וריקונה ממנו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. לפיכך, כוונת המשורר היא לבקש שה' לא ישפוך את נפשו למוות [ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירוש הפיזי של סכנת החיים, מציגים הפרשנים רבדים רוחניים לבקשה זו. יש המפרשים את המילה תְּעַר מלשון הרחקה, כלומר בקשה מה' שלא ישלח וירחיק את הנפש מלפניו [רש"י]. גישה נוספת מסבירה כי הבקשה היא שהנפש לא תעורָה מתוך הגוף בטרם עת, אלא רק בבוא שעתה, כדי שתוכל לעלות בסופו של דבר בטהרה ובשלמות [מאירי]. לעומת קווים אלו, קיימת זווית התבוננות ייחודית המפרשת את הריקון בהקשר של מאזן הזכויות; המשורר, הנרדף על ידי אויביו, חושש שמא אפילו פעולה מוצדקת של הגנה עצמית והריגת רודפיו תפגע במדרגתו הרוחנית. על כן הוא מתפלל שנפשו לא תרוקן ותתמעט מן הזכויות שצברה [אלשיך].