האדם הפונה אל ה' מבקש להעלות את תפילתו המילולית ומחוות גופו למדרגה של עבודת קודש ממשית, כאילו היו קרבנות המוקרבים בבית המקדש. מילות התפילה והכוונה שמאחוריהן עומדות כתחליף רוחני לעבודת הקורבנות הפיזית.
הבקשה תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי מתייחסת לכך שהתפילה תהיה ערוכה ומוכנה לפני ה' [ביאור שטיינזלץ], ויש הסבורים כי עצם ההכנה וההתייצבות לתפילה כבר נחשבות כחלק מהעבודה הרוחנית [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי במילה קְטֹרֶת חסרה כף הדמיון, והכוונה היא שהתפילה המורכבת ממילים בלבד תתקבל ברצון "כקטורת" המוקטרת לפני ה'.
הביטוי מַשְׂאַת כַּפַּי מתאר את הפעולה הפיזית של נשיאת הכפיים ושטיחתן כלפי מעלה בזמן התפילה [רש"י, רד"ק]. פעולה זו, המבטאת לדעת המאירי את שטיחת הלב, נמשלת למִנְחַת עָרֶב. גם כאן מסבירים הפרשנים כי חסרה כף הדמיון, והכוונה היא שהרמת הידיים תיחשב כמתנה ותשורה [מצודת ציון], ובפרט כקרבן עולת התמיד של בין הערביים אשר משלים את עבודות היום [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם]. חז"ל אף לומדים מפסוק זה על חשיבותן הגדולה של תפילות המנחה והערבית [תורה תמימה].
הפרשנים מציעים גישות שונות לשאלה מדוע נבחרה דווקא מנחת הערב כסמל לתפילה, ולא מנחת הבוקר. גישה אחת תולה זאת בנסיבות כתיבת המזמור, ומשערת כי הוא חובר לעת ערב או בלילה, זמן שבו איברי קרבן התמיד היו מתעכלים על המזבח [רד"ק, המאירי]. גישה אחרת מתמקדת בסדר העבודה במקדש, ומסבירה כי בניגוד לבוקר, בעבודת הערב הקרבן קודם להקטרת הקטורת, בדומה לסדר המוצג בפסוק [אלשיך]. מעבר לכך, יש הרואים במנחת הערב מעלה רוחנית יתרה, שכן לאחר שהאדם כבר נטהר והקריב את מנחת הבוקר, המנחה השנייה של הערב באה מתוך מחשבה זכה יותר ועל כן היא מקובלת ואהובה יותר [רד"ק, המאירי].
מנגד, המאירי מציע פירוש ייחודי ולפיו המילה עָרֶב אינה מתייחסת כלל לזמן או לשעות היממה, אלא לשורש המבטא מתיקות ונעימות. לפי פירוש זה, הבקשה היא ששטיחת הכפיים והלב תתקבל לפני ה' כמנחה עריבה ורצויה.