תהלים, פרק קמ״ב, פסוק ו׳

כאשר אדם נותר בודד וללא כל משען אנושי, הוא פונה בתחנונים ואומר זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְהֹוָה אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי, מתוך ביטחון שה' הוא מקלטו הקבוע ויצילו גם בעת צרה זו. הוא מכריז כי ה' הוא חֶלְקִי, כלומר נחלתו וגורלו הבלעדי. תקוותו של המתפלל היא להיוושע בְּאֶרֶץ הַחַיִּים, בין אם הכוונה היא להצלת חייו הפיזיים מרודפיו בעולם הזה ובין אם מדובר בגעגוע לארץ ישראל שממנה נאלץ לברוח. עם זאת, משמעות הפנייה עשויה להיות מכוונת גם לעולם הבא, שהוא ארץ החיים האמיתית שבה שמור לחלוטין חלקו של האדם, או ליעוד של תקופה עתידית שבה תמלא הארץ כולה דעה את ה'.