הקריאה להלל את ה' נפתחת בפנייה ציבורית רחבה, ומיד לאחריה מתכנסת אל תוך עולמו הפנימי והאישי של המשורר. הפרשנים מסכימים כי הפסוק בנוי משני שלבים: תחילה מופנית הקריאה אל המון העם, ולאחר מכן המשורר פונה אל עצמו.
המילה הַֽלְלוּ־יָהּ היא קריאה כללית להמון להלל את ה', והיא מתפקדת כמילה אחת הפותחת את המזמור [מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. קריאה פומבית זו נובעת מראייה נבואית ברוח הקודש של תקופת קיבוץ הגלויות [רד"ק], ומהווה ביטוי של הודאה על חסדי ה', הצהרת ביטחון בכוחו להשפיל ולהרים, וכן רמז לענייני ימות המשיח [מאירי].
לאחר ההלל הכללי על הטוב שה' משפיע על כלל הבריות, המשורר פונה פנימה ומורה: הַֽלְלִ֥י נַ֝פְשִׁ֗י אֶת־יְהֹוָֽה. זוהי דרישה מהנפש להודות לה' באופן ייחודי על הטובות הפרטיות שגמל עמה [מלבי"ם], ולהשתדל באופן פעיל להשיג ולהבין את כבודו [מאירי]. המשורר מנחה את נפשו להלל את ה' יחד עם הציבור, אך גם כשהיא עומדת לבדה לחלוטין [רד"ק].
מעבר לחלוקה בין הציבור ליחיד, קיים הבדל מהותי בין שמות ה' המופיעים בשני חלקי הפסוק. הציבור הרחב נקרא להלל את השם החלקי "יָהּ", שכן שמו של ה' אינו נחשב שלם בעולם עד שיינקם מעמלק. לעומת זאת, המשורר פונה אל נפשו שתהלל את השם המלא "ה'". הסיבה לכך היא שנפש המשורר יונקת מנפשו של אדם הראשון, שהיה הראשון לקרוא לה' בשמו המלא, ולכן דווקא היא מסוגלת ונדרשת להלל את ה' בשמו השלם [אלשיך].