חיי האדם שבריריים וזמניים, ולכן כל הסתמכות מוחלטת על בשר ודם נידונה לכישלון, שכן גם האנשים החזקים והאמינים ביותר כפופים למוות הקוטע באחת את כל תוכניותיהם.
כאשר תֵּצֵא רוּחוֹ של האדם, הלא היא רוח החיים השוכנת בלבו [אבן עזרא], היא עוזבת אותו לפתע מבלי שיש לו כל שליטה עליה [רד"ק]. מיד לאחר מכן הוא יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ, כלומר גופו הפיזי שיסודו בעצמות הדומות לעפר [אבן עזרא], שב אל האדמה ממנה לוקח [מצודת דוד] ונטמן בקברו [ביאור שטיינזלץ]. בנקודת זמן זו, אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה עשתונות היא מחשבות ותוכניות.
הפרשנים מדגישים כי חוסר היכולת של האדם לשלוט ברוחו הוא הסיבה המרכזית לכך שאין לבטוח בו. אדם אינו מסוגל להושיע אפילו את עצמו מן המוות או מאויביו, וקל וחומר שאינו יכול להושיע אחרים [מאירי]. בני אדם נוטים לתכנן תוכניות לעתיד, אך גם אדם אמין שעומד בדיבורו ימות בסופו של דבר, וכל תוכניותיו ייגדעו ולא יצאו אל הפועל [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. משום כך, הביטחון האמיתי חייב להיות נתון לדבר נצחי ולא ליצור חולף [מלבי"ם].
מזווית נוספת, הכתוב מותח ביקורת על טבע האדם העשיר, אשר נוטה לשכוח את יום המיתה, שוקע במחשבות הבל על בניית ארמונות, ונמנע מלתת צדקה ולדבוק בה'. רק ברגע האחרון, כשהוא קרוב לגסיסה ורוחו עומדת לצאת, אובדות מחשבותיו ותאוותיו לעולם הזה [אלשיך].
עם זאת, יש המדגישים כי האזהרה שלא לבטוח באדם מתייחסת לישועה חומרית, אך אינה שוללת את האפשרות לבטוח באנשים חסידים וחכמים, שכן תפקידם הוא דווקא להדריך את האדם כיצד לבטוח בה' [מאירי].