הביטחון האנושי נוטה להישען על בעלי כוח וממון, אך הכתוב מזהיר מפני אשליה זו ומדגיש את שבריריות האדם מול מקור הישועה האמיתי. המילה בִנְדִיבִים מכוונת לאנשים עשירים, חזקים, שרים ונכבדים [ביאור שטיינזלץ, מאירי]. גם כאשר לאנשים אלו יש רצון כן וטבע פנימי להיטיב ולעזור [מלבי"ם], אין להישען עליהם לחלוטין. הסיבה לכך היא היותם בְּבֶן אָדָם, יצורים חסרי יציבות התלויים תמיד בזולתם ובגורמים חיצוניים [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת הקביעה שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה:
הגישה הראשונה מתמקדת בחוסר היכולת של האדם להושיע אחרים. אין בידו כוח עצמאי וישועת אמת להעניק לפונים אליו [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. יתרה מכך, כאשר אדם אכן זוכה לעזרה מנדיבים, עליו לדעת כי ה' הוא המקור הבלעדי לישועה. ה' הוא שמכוון את ליבם של בני האדם לעזור, כפי שעורר בעבר את רוחם של מלכים כדוגמת כורש להושיע את ישראל, ולכן יש לשים את העיקר והביטחון בה' לבדו [רד"ק].
הגישה השנייה מעמיקה את חוסר האונים האנושי וקובעת כי האדם אינו מסוגל להושיע אפילו את עצמו. אם אותו נדיב ייקלע לצרה, הוא לא יוכל למלט את נפשו שלו, וקל וחומר שאינו יכול להושיע אחרים [אבן עזרא, חומת אנך, אלשיך].
נוסף על כך, ההישענות על נדיבים נובעת פעמים רבות מדאגה לפרנסה ולטובות העולם הזה, בעוד שעל האדם להפנות את מבטו אל הטוב העתידי והגאולה שתבוא מאת ה' [אלשיך]. חוסר היכולת האנושי להושיע מקבל משנה תוקף לנוכח ארעיות החיים, שכן כל כוחו של האדם פוקע לחלוטין לאחר מותו [מאירי].