לעומת האכזבה הצפויה למי שבוטח בבני אדם, הביטחון האמיתי והאושר שייכים לאדם הנשען אך ורק על הבורא, שהוא כול יכול ונצחי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המילה אַשְׁרֵי מתייחסת לשני חלקי הפסוק: מאושר הוא מי שנעזר באלוהי יעקב, ומאושר הוא מי שתקוותו נתונה לה׳ [מצודת דוד]. המילה שִׂבְרוֹ משמעותה תקוותו ותוחלתו [מצודת ציון, מאירי], והפסוק כופל את עניין הביטחון במילים שונות כדי לחזק את הרעיון [רד"ק].
הפרשנים מסבירים מדוע הפסוק מציין דווקא את אֵל יַעֲקֹב. יעקב אבינו מוצג כסמל לביטחון מוחלט בה׳; בעת שברח מאחיו, הוא נשען על הבטחת ה׳ לשמור עליו בכל דרכיו ולספק את צרכיו [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. יעקב היה הראשון שהזכיר במפורש את בטחונו בה׳ [מאירי], והכריז כי ה׳ יהיה לו לאלוהים [אבן עזרא]. בניגוד לאנשים המחפשים מותרות אצל נדיבים, יעקב לא ביקש דבר מעבר לצרכיו הבסיסיים, לחם לאכול ובגד ללבוש, ושם את כל תקוותו בכך שה׳ ישרה את שמו עליו עוד בחייו [אלשיך].
מהות הביטחון בה׳ נובעת מכך שבניגוד למלך בשר ודם שכוחו מוגבל לאזור מסוים, ה׳ ברא את השמים, הארץ והים, ולכן בידו לשמור על האדם בכל מקום [רש"י], ואף לשנות את חוקי הטבע ומערכת הכוכבים כרצונו [מאירי].
רובד עמוק יותר של ביטחון זה, המרומז במילים שִׂבְרוֹ עַל־יְהֹוָה אֱלֹהָיו, הוא שהציפייה והמחשבה על הגאולה לא צריכות לנבוע ממניעים של תועלת אישית, אלא מתוך רצון לכבוד ה׳, לקידוש שמו ולקיום הבטחותיו על ידי הנביאים [חומת אנך]. וכשם שיעקב בטח בה׳ ונושע, כך גם בניו אחריו שמים בו את מבטחם שיוציאם מן הגלות [רד"ק].