השבח לה' מגיע לשיא של שמחה, ומשלב ביטוי קולי עם תנועה ונגינה. ההלל הרב-ממדי הזה מבטא קשר עמוק ותשוקה עזה בין העם לבין ה'.
המילה יְהַלְלוּ מתייחסת לשבח הנאמר בפה [רד"ק]. הסיבה להלל זה היא שה' אינו חפץ באף אומה אחרת בארץ מלבד בעמו [אבן עזרא]. רובד נוסף רואה בשבח זה פעולה רוחנית שנועדה להשלים את שמו של ה', כאשר הזמר מופנה כלפי השכינה [אלשיך].
באשר למילה בְמָחוֹל, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה האחת מסבירה כי מדובר בשם של כלי נגינה, בדומה לתוף ולכינור המוזכרים בהמשך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת את המילה כריקוד של ממש, כאשר בְּתֹף וְכִנּוֹר הם כלי הנגינה המלווים את שמחת הריקוד [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
השימוש בריקוד ובכלי הנגינה אינו רק פעולה טכנית, אלא נושא משמעות פנימית. כלי הנגינה משמשים כאמצעי לעורר את לב האדם לזמר לפני ה' מתוך תשוקה גדולה והתלהבות נמרצת [מאירי]. מעבר לכך, הריקוד הפיזי רומז למציאות רוחנית עתידית, שבה ה' יהיה במרכז מעגל הצדיקים שיסובבו אותו בקרבה רבה [מלבי"ם].