קריאה נרגשת להלל את ה' מתמזגת עם הציפייה לגאולה ולביטוי הקשר הייחודי שבין האל לעמו. הדרישה לשיר שִׁיר חָדָשׁ נובעת מן התפארת הייחודית שהעניק ה' לישראל לבדם [אבן עזרא]. משמעות ההתחדשות היא שאין די בשירים הכתובים והמוכרים ויש ליצור שיר חדש [רד"ק], או לחלופין, לשיר על נושא מוכר אך לצקת לתוכו תוכן מחודש [ביאור שטיינזלץ].
מעבר להתחדשות הרגילה, השיר מכוון לעתיד לבוא. המזמור עוסק בגאולה, בזמן שייקרא "חדש" בזכות הנפלאות וגבורות ה' שיתגלו בו לעמו [מאירי]. התחדשות זו באה לידי ביטוי במעבר מהשם החסר יָהּ אל השם המלא לַיהוָה. השם החסר משמש כמעין משכון והבטחה לגאולה העתידית, והשיר החדש יושר כאשר יושלם שם ה' ותבוא התשועה [אלשיך].
המשך הפסוק, תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים, קובע כי שבחו של ה' יסופר בקהל זה [מצודת דוד]. זוהי פנייה מיוחדת לנאמנים ביותר והקשורים אל ה' [ביאור שטיינזלץ], הלוא הם עם ישראל [רד"ק]. גישה נוספת מציעה כי השיר החדש אינו רק מושר בקהל החסידים, אלא הוא נסוב על עצם העובדה שה' מתהלך בתוכם ושהם עם הקרוב אליו [מלבי"ם].
באשר לזהותם של אותם חסידים, לעתיד לבוא, כאשר תמלא הארץ דעת את ה', ייקרא העם כולו בשם "חסידים" [מאירי]. עם זאת, נשמעת גם קריאה לפעולה בהווה: אל לעם להמתין בחיבוק ידים לקץ הימים, אלא עליהם לשוב ולהפוך לקהל חסידים כבר עתה, שכן התשועה, השלמת שם ה' והיכולת לשיר את השיר החדש תלויות בחזרתם בתשובה [אלשיך].