הקשר העמוק שבין ה' לעם ישראל מתגלה במלוא עוצמתו בעת הגאולה, אז מתהפך מצבם משפל ודוחק למעמד של הוד והדר. משום כך, ראוי לישראל להלל את ה' על הישועה יותר מכל אומה אחרת [רד"ק].
ההכרזה כִּי־רוֹצֶה ה' בְּעַמּוֹ מלמדת כי בחירתו של ה' בישראל ויציאתם מהגלות גלויות כעת לעין כול [מצודת דוד, המאירי]. רצון זה של ה' נובע מכך שישראל הם הענווים מכל העמים [רד"ק]. עם זאת, אין להסיק שבעת הגלות ה' אינו רוצה בעמו; ההמתנה לישועה עד קץ הימים נועדה לשמור על עקרון הבחירה החופשית ומערכת השכר והעונש [אלשיך]. בנוסף, יש המבחינים בפסוק בין העם כולו לבין יחידי סגולה: ה' רוצה בעם ישראל בכללותו, אך מעניק יחס מיוחד לענווים, שהם הצדיקים שבעם [מלבי"ם].
בעת הגאולה, ה' יְפָאֵר – כלומר יעניק פאר ויופי [מצודת ציון] – לאותם עֲנָוִים בִּישׁוּעָה. משמעות הדבר היא שאנשים שהיו עלובים ודחוקים בגלות, ולמדו ענווה מתוך הסבל והייסורים, יזכו להיטהר מחטאיהם ולקבל מעמד מכובד ונישא [ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. הישועה עצמה תהיה להם לכבוד, עד כדי כך שה' בעצמו יהיה הפאר שלהם [מלבי"ם]. יתרה מכך, ה' מעניק לענווים את ההתפארות על הישועה, כך שייראה כאילו הם אלו שפעלו והביאו אותה בכוחות עצמם, אף על פי שהיא מעשה ידיו בלבד [אלשיך].