חתימת המזמור מציגה את נקמת ה' באומות לא כפעולה אלוהית מופשטת, אלא כמעשה המבוצע בפועל על ידי המאמינים, דבר המהווה עבורם מקור לכבוד ולתהילה.
הביטוי לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב מתייחס לעונשים שנגזרו על האויבים והובטחו מראש בתורה ובדברי הנביאים [רד"ק, מאירי], או למשפט מדויק הרשום בספר, שבו כל אדם מקבל את העונש הראוי לו על פי חטאיו [ביאור שטיינזלץ]. מאחר שדוד המלך מזכיר משפט כתוב, מתעוררת השאלה כיצד הוא מתייחס לנבואות פורענות על הגויים שטרם נאמרו ונכתבו בימיו. רוב הפרשנים מסבירים כי דוד ניבא על קץ הימים ותקופת הגאולה, וכאשר יגיע אותו דור עתידי שבו יבוצע הדין, המשפט כבר יהיה כתוב ומוכר מזה ימים רבים [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. גישה נוספת מסבירה כי הכתוב שעליו נשענים החסידים הוא עצם ההבטחה המקראית לפיה ה' יפיל את האויבים בידי עמו [אלשיך].
פעולת המשפט מתוארת במילים הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו. משמעות המילה הָדָר היא יופי או כבוד [מצודת ציון], והחסידים הם עם ישראל, העם הנבחר [רד"ק, מאירי]. אף על פי שעשייה נמרצת ואלימה של משפט בתוך העולם הזה איננה נראית כחלק טבעי משירות ותשבחות רוחניים המקובלים במקומות קדושים, פעולה זו מהווה בכל זאת כבוד ותפארת לחסידי ה' [ביאור שטיינזלץ]. היופי וההדר טמונים בכך שה' אינו מפיל את האויבים מאליהם בדרך נס או כמענה לתפילה בלבד, אלא בוחר לעשות את משפטו דווקא על ידי חסידיו, ובכך מראה לכל כי ידם שולטת באויביהם [אלשיך]. אותו יום של עשיית דין יהפוך לתפארת עבור העם [רד"ק, מצודת דוד].
לאור אותו משפט עתידי והכבוד שינחל העם, נחתם הפסוק בקריאה הַלְלוּ יָהּ, המזמינה את החסידים לשבח את ה' על כך [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].