קשר עמוק של שמחה והתחדשות מחבר בין עם ישראל לבין ה', המתואר בפסוק הן כבורא והן כמלך. המילה בעושיו מתפרשת במובנה הבסיסי כה' שעשה ויצר את העם [ביאור שטיינזלץ]. אף שהמילה כתובה בלשון רבים, הפרשנים מסכימים כי מדובר בלשון תפארת וכבוד, כפי שרגיל במקרא ביחס למילות אלוהות ואדנות [רד"ק, אבן עזרא, המאירי].
מעבר לעצם הבריאה, המושג מתאר גם את פעולת הגידול, הרוממות והעזרה שה' מעניק לעמו כדי להופכם לאומה [מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם]. רובד עמוק יותר קושר את העשייה לתהליך התשובה: אדם החוזר בתשובה נחשב לבריה חדשה, וה' כביכול "עושה" ויוצר אותו מחדש, מה שמעורר את שמחתם של השבים אליו [אלשיך, חומת אנך].
הפסוק בנוי משני חלקים המקבילים זה לזה – ישראל מול בני ציון, וכן ישמח מול יגילו. בעוד שיש מי שרואה בכך כפל לשון פיוטי שנועד לחזק את הרעיון [המאירי], פרשנים אחרים מצביעים על הבדלים מהותיים בין הקבוצות ובין סוגי השמחה. הצירוף ישמח ישראל מתייחס לכלל האומה, או לאלו שחטאו, חזרו בתשובה וזכו להיברא מחדש. לעומתם, בני ציון הם הצדיקים, החסידים ולומדי התורה, הנמצאים בקרבה מתמדת לה' ואינם זקוקים לאותו תהליך של תשובה [אלשיך, מלבי"ם].
המילה יגילו משמעותה ישמחו [מצודת ציון], אך היא מבטאת התלהבות מיוחדת. בניגוד לשמחה רגילה, "גילה" מציינת שמחה על דבר חדש. הצדיקים חווים התחדשות מתמדת של גילה, שכן הם משיגים בכל פעם מדרגות רוחניות גבוהות יותר של קרבה לה' [מלבי"ם].
בסופו של דבר, שמחתם של ישראל אינה נובעת רק מגאולתם הפרטית או מטובתם האישית, אלא מהתגלות כבודו של ה' בעולם. הם שמחים במלכם – בחזרת השכינה לציון, בייחוד השם, ובהנהגתו של ה' לא רק כמלך אלא גם כאב רחמן המוחל על כבודו ומקבל את עמו באהבה [אלשיך, חומת אנך].