בשיאה של שירת ההלל, המבט עובר מן הקוסמוס ומאומות העולם אל הקשר המיוחד שבין ה' לעם ישראל. תכלית המציאות כולה והביטוי העליון לכוחו של ה' מתגלים דרך גאולתו ובחירתו של עם סגולה [מאירי].
הפרשנים מסכימים כי הביטוי וַיָּרֶם קֶרֶן מסמל הגבהה של כוח, מלכות וממשלה. המילה קֶרֶן מושאלת מעולם החי, ומבטאת התחזקות וניצחון בדומה לבעלי חיים הנלחמים בקרניהם [מצודת ציון]. ה' מראה את כוחו לעולם כולו בכך שהוא מוציא את עמו מהגלות, מקבץ אותם ומגביה את מעמדם מעל כל העמים [רד"ק, מצודת דוד]. במובן הרוחני העמוק יותר, הגבהה זו מרוממת את עם ישראל מן העולם השפל אל עבר הר הקודש, ומעלה אותם עד לפסגת הקרבה האלוהית [מלבי"ם].
התרוממות זו מהווה תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו. המונח חֲסִידָיו מכוון לבני ישראל [אבן עזרא], אך הפרשנים מציגים זוויות שונות לגבי זהותם. יש הרואים בכך תיאור של מצב עתידי בימי הגאולה, שבו כל העם, מקטנם ועד גדולם, ידעו את ה' ויהיו ראויים לתואר חסידים [מאירי]. מנגד, יש המפרשים כי החסידים הם חכמי התורה שמעשיהם דומים למעשי ה', וכוחם הרוחני אף עולה על כוחם של מלאכי השרת [אלשיך].
הקשר ההדוק בין ה' לישראל מודגש בכינוי עַם קְרֹבוֹ. משמעותו היא עם שדבק בה' בקשר נצחי [מאירי, ביאור שטיינזלץ], ושנפשותיו הן חלק אלוה ממעל [אלשיך]. מבחינה לשונית, הקרבה כאן היא הדדית וייחודית: לא רק שהעם קרוב אל ה', אלא ה' בעצמו הוא ה"קרוב" של העם [אבן עזרא]. בסופו של דבר, דרך הקרבה המיוחדת והעלייה הרוחנית הזו, תהלתם של החסידים המקורבים לה' משתלבת עם תהלת העליונים שמוזכרת בתחילת המזמור, ונחתמת בקריאה המשותפת להלל את ה' [מלבי"ם].