לאחר שהושלמה הקריאה לגרמי השמים להלל את הבורא, המוקד עובר אל העולם השפל והתחתון. המעבר הזה מסמל את השלמת מעגל הבריאה: לאחר שהשפע האלוהי ירד עד לנקודה הנמוכה והחומרית ביותר, מתחילה כעת תנועה של עלייה חזרה אל ה' באמצעות השבח וההלל [מלבי"ם]. הקריאה הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ משמעותה שקול ההילול והשבח צריך להישמע כעת מתוך המציאות הארצית על כל צבאותיה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מאחר שבריאות אלו אינן בעלות שכל ודעת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקריאה להלל מופנית למעשה אל בני האדם. התבוננות אנושית בפלאי הטבע ועוצמתם היא זו שמביאה את האדם לשבח את ה' על יצירתו [רד"ק, מאירי]. עם זאת, מסורת חז"ל רואה בשירת הבריאה מציאות רוחנית עמוקה ומוחשית, עד כדי כך שפסוק זה הושר על ידי אילנות אפופים באש שמימית בעת שחכמים עסקו בסודות מעשה המרכבה [תורה תמימה].
הפירוט של ברואי הארץ פותח ביסוד המים, משום שיסוד זה קדם לשאר היסודות ולבריאת היבשה בתהליך מעשה בראשית [רד"ק, אלשיך, מלבי"ם].
המילה תַּנִּינִים מכוונת לדגים עצומים ויצורי ענק השוכנים במעמקי הים [רש"י, מצודת ציון, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. אלו הם היצורים הגדולים ביותר בטבע, העולים בגודלם על חיות היבשה [רד"ק]. יש המזהים אותם באופן ספציפי עם הלווייתן ובת זוגו, האוצרים בתוכם סודות לגבי הגמול העתידי השמור לצדיקים [אלשיך].
הצירוף וְכָל תְּהֹמוֹת מתייחס למצולות הים ולמים הנמצאים במעמקי האדמה, מקומות עמוקים שאינם מושפעים מחום או מיובש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. התהומות הללו, העליונים והתחתונים, אינם רק מאגרי מים אלא כוחות יסודיים שבאמצעותם העולם מתקיים. הם מתקשרים זה עם זה כלגיון של מלך המקבל עליו את עול השלטון האלוהי, ועל כן ראוי שמהם תעלה שירת ההלל [אלשיך].