מזמור זה מקיף את המציאות כולה ומשרטט מעגל קוסמי של שבח, המתחיל בעולמות העליונים והרוחניים ביותר, יורד אל העולם הגשמי והשפל, ושב ועולה מעלה. מטרתו היא להודות לה' על חידוש העולם, על קיום המציאות ועל בחירת עם ישראל וגאולתו העתידית [אבן עזרא, מלבי"ם, המאירי]. הפתיחה במילה הַלְלוּ־יָהּ, המורכבת משמו הקצר של ה', רומזת למעלתם הייחודית של ישראל השייכים לעולם העליון והתחתון גם יחד, ולאחר מכן עובר הפסוק להשתמש בשמו המלא של ה' כאשר הוא פונה אל הבריאה כולה [אלשיך].
הקריאה הַלְלוּ המופנית אל העליונים איננה ציווי אנושי רגיל, שכן לא ניתן לצוות על כוחות טבע או על ישויות רוחניות שאינן בעלות בחירה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו ביטוי פיוטי המעיד על כך שראוי ונאה לעולמות אלו להלל את ה', וכי הם מצויים במצב תמידי ובלתי פוסק של עשיית רצון קונם המהווה שבח לבוראם [רד"ק, המאירי].
הפרשנים נחלקו בהבנת הכפילות של הביטויים מִן־הַשָּׁמַיִם ו-בַּמְּרוֹמִים. יש המפרשים זאת כחזרה שירית שנועדה להדגיש כי קול ההילול לה' יישמע מתוך שמי המרום [אבן עזרא, מצודת דוד]. לעומתם, פרשנים אחרים רואים כאן תיאור מדורג של העולמות הרוחניים העליונים ביותר, המופשטים מכל חומר וגוף, שמהם מתחילה שרשרת ההילול לרדת מטה אל עבר עולם המלאכים והעולם הגשמי [רד"ק, מלבי"ם]. על פי תורת הסוד, קריאה זו מכוונת לעולמות העליונים והנשגבים ביותר, כאשר השמים רומזים לעולם ה"אצילות" והמרומים לעולם ה"בריאה" [חומת אנך].
מנקודת מבט נוספת, הביטוי בַּמְּרוֹמִים מכוון ספציפית לשני הרקיעים העליונים ביותר, המכילים כוחות מנוגדים: רקיע אחד טומן בחובו את כוחות החסד, גנזי החיים, השלום והברכה, בעוד הרקיע השני מכיל את כוחות הדין והגבורה, כדוגמת סערות, שלג וברד. בכך מלמד הפסוק כי השבח עולה אל ה' בשווה, הן ממקבלי הטובה והן מתוך כוחות הדין והרוגז, שכן כולם יחד משלימים את ההרמוניה של הבריאה [אלשיך].