הקריאה להלל את ה' מתקדמת באופן שיטתי ויורדת מתופעות מזג האוויר שבאטמוספירה אל היבשה, תוך כדי עלייה הדרגתית מן הבריאה הפשוטה אל המורכבת. תחילה מוזכר יסוד העפר ועולם הדומם, המיוצג על ידי ההרים וכל גבעות [רד"ק, מלבי"ם, מאירי, אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדל שבין שני סוגי תוואי השטח הללו. ההרים הם התצורות העומדות, הקבועות והגדולות של הארץ [רד"ק], ועל פי [אבן עזרא], המילה עצמה נגזרת מהשורש ה.ר.ה (היריון), שכן ההרים "הרים" וטומנים בחובם מתכות שונות. לעומתם, גבעות הן פשוט הרים נמוכים יותר [מצודת דוד], אשר אינם מכילים בתוכם מתכות [אבן עזרא]. ההלל של ההרים והגבעות נובע מתפקידם הקיומי; בכל מקום שבו מי התהום היו עלולים לעלות ולהציף את העולם, הניח ה' הר או גבעה כמעצור, ועל ידי כך הם מקיימים את העולם ומשבחים את בוראם [אלשיך].
לאחר עולם הדומם, הפסוק עולה שלב אל עולם הצומח, המיוצג על ידי עץ פרי וכל ארזים [רד"ק, מלבי"ם]. החלוקה כאן היא ברורה: עץ פרי הם האילנות המניבים פירות [מצודת דוד], ואילו המילה ארזים מייצגת את כלל עצי הסרק שאינם נותנים פרי [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הארז נבחר לייצג קבוצה זו משום שהוא הגדול והבולט שבעצים [רד"ק]. עולם הצומח מהלל את ה' דרך ייעודו הרוחני ושימושו בידי האדם: עצי הפרי מאפשרים לאדם לברך את ה' ולקיים מצוות התלויות בארץ כמו ביכורים, תרומות ומעשרות, בעוד עצי הארז זוכים לשבח מיוחד שכן מהם נבנו המשכן ובית המקדש [אלשיך].